אז הייתי בפגישה במשרד הביטחון עם איזה יועץ ותיק שלהם שם. הוא במקרה אבא של שחיינית אולימפית שאני מאוד מעריכה, וגם אותו אני מאוד מעריכה באופן מקצועי.

במהלך הפגישה נכנס לחדר אדם אחר שהיה פעם מאוד בכיר במשהב"ט, הכרתי אותו גם משמו וגם זכרתי אותו מאיזה הרצאה שנתן פעם באיזה קורס שלקחתי. חייכתי ואמרתי לו שלום. היועץ שהיה איתי הציג אותי בפניו - "זאת נעמה, קפ"ט מ', ואיזה מזל יש לנו שזו היא שעושה את התפקיד" הוא פרגן. מישהו נוסף שם בחדר תיקן אותו שאני כבר לא רק קפ"ט אלא ראש צוות, ואותו בכיר לשעבר שאל אותי קצת מה אני עושה וכו'. אמרתי לו שאני זוכרת אותו מההרצאה שהוא נתן בקורס לפני שלוש שנים, ושזו היתה הרצאה מעולה אם אני זוכרת אותו מאז. הוא נראה מרוצה. הוא שאל אותי - "בת כמה את? 23, 24?", "אני בת 27", עניתי לו בחיוך.

הוא הסתכל עליי רגע או שניים בתמיהה, ואז אמר - "את יודעת, הבת שלי היא בערך בגילך, בת 28, ועכשיו היא כבר הביאה ילד שני". הוא הרים את גבותיו כמרמז על משהו.

קלטתי את העקיצה בקולו, אבל פשוט חייכתי ואמרתי - "איזה כיף, מזל טוב!"

היועץ, שכנראה הבחין בעקיצה גם הוא, התערב ואמר - "אבל הבת שלך היא לא קפ"ט מ'!", ואז הוסיף - "והיא גם לא שחיינית תחרותית כמו נעמה".

"זה נכון," הודה הבכיר לשעבר. ובזה פחות או יותר תמה השיחה.

יותר מאי הנעימות הרגעית שחשתי מהעקיצה שלו, נגעה לליבי הרבה יותר המגננה של היועץ. כמה רגישות ואמפתיה צריכה להיות לו כדי לקלוט את המצב ולצאת להגנתי. כמה אינטילגנציה רגשית כדי לבוא ולהרים אותי חזרה במקום שבו הורידו אותי.

זה נכון שאני יודעת להגן על עצמי, אבל בסיטואציה הזו לא הייתי עושה את זה. להתגונן מפני אמרה כזו פירושה להודות כאילו היא נכונה, כאילו נכשלתי במשהו, וזה פשוט לא נכון. סבבה, עקצת אותי, לבריאות - מה שעושה לך טוב. אני שלמה עם הדרך שלי.

אבל התחושה הזו שאני מקבלת כשקם מישהו ומגן עליי, סתם ככה כי הוא רוצה, כאילו חושפת את הפגיעות שלי. פתאום אני מרגישה שזה בסדר לא להשיב מלחמה, זה בסדר להרפות ולהפסיק לעמוד על המשמר. יש מישהו אחר ששומר. זו תחושה טובה אבל מעט מפחידה. זו תחושה שאני חושבת שלא הרגשתי שנים. אני באמת לא זוכרת מתי לאחרונה מישהו קם ויצא להגנתי - ועוד בנוכחותי. הפעם האחרונה שאני זוכרת שזה קרה היתה כשבגיל 14 נשדדתי מתחת לבית, נאבקתי בשני השודדים והם שברו לי את האצבע וברחו, ויום אח"כ ראיתי אותם מהחלון עומדים ברחוב והראיתי לאבא שלי מי הם, והוא ירד למטה ושאג עליהם שמה פתאום הם תוקפים ככה ילדה והם כאלה אפסים ושהוא הולך לפתוח עליהם תלונה במשטרה. הם כמעט חירבנו במכנסיים וברחו משם. אחד הרגעים היפים בילדות :)

בכל מקרה זה לא שמה שקרה אתמול עשה לי רגרסיה, אבל זו בהחלט היתה תחושה שונה ונוגעת ללב, ממישהו שתכלס לא חייב לי כלום, שהיה מספיק רגיש למצב כדי לבוא ולעמוד לצידי. ועכשיו אני מעריכה אותו מאוד גם באופן אישי.