לא פעם יצא לי לחשוב על כך שלאנשים שנכנסים לחיינו יש תפקיד מסוים למלא בהם. 

באותו רגע קצת קשה לראות את זה, כי נמצאים בתוך זה ותמונה גדולה וכו'.

אבל כשמסתכלים אחורה על העבר, או מנסים להסתכל על זה מהצד, או מהחלל, או ממימד אחר אפשר לראות את הקטן בתמונה הגדולה.

אם לתת דוגמאות מהחיים שלי,

כאילו שזה מעניין מישהו,

אז שמתי לב שהרבה אנשים שנכנסו ויצאו מחיי באופן חולף ויחסית מהיר (לא מערכות יחסים שנמשכו שנים) בעצם מילאו בהם תפקיד מסוים. עזרו לי להשיג משהו, או להגיע לאנשהו. עשו את שלהם, ואז כאילו לא היה להם שום יעוד יותר, שום צורך, ולכן נעלמו. אני אומרת כאילו כי הם כמובן לא עומדים לרשותי לשימוש, למרבה הצער.

אז הדוגמא העדכנית ביותר שלי היא שכשהייתי צריכה לשכוח את ניצן והיה לי קשה, וטסתי לבד כדי להנות שוב מהלבד עם עצמי, אחת המטרות היתה לשכוח אותו. אולי בעצם ה-מטרה. ואיזה מקום יותר טוב לעשות את זה מאשר זנזיבר??

(תודה לך בהזדמנות זו, ניצן שכבר לא קורא פה, שבזכותך טסתי לאחד הטיולים המדהימים של חיי)

ולשכוח אותו לא אמר בהכרח להתאהב בגבר אחר, אלא להתאהב בחיים מחדש.

לשמוח מהלבד שלי, להעריך אותו ולהנות ממנו בטירוף. כל הדברים שבאים הכי בחוזקה כשנוסעים לטייל לבד.

ואחת מתופעות הלוואי שחוויתי אחרי הפרידה היתה שהרגשתי לא מושכת, לא נשית, מעפנה ומשעממת.

מסתבר שעם כל הביטחון העצמי בעולם, אחרי שאומרים לי עשרות פעמים שהשומן שלי דוחה זה עושה משהו.

*פאוזה דרמטית להזלת דמעה של רחמים עצמיים*

אז מה הייתי צריכה:

1. לשכוח מניצן

2. להרגיש מושכת ונשית שוב

3. להרגיש מעניינת וכיפית

ואז נכנס לחיי (כמעט בסערה) הבחור מניו זילנד, שבמשך שלושה ימים ניקה את ראשי ממחשבות על ניצן, ניקה את ליבי מגעגועים, וניקה את בטחוני העצמי מרסיסים של עלבונות וביקורות.

(מי שצריך המלצה על שירותי ניקיון שיפנה אלי אח"כ לקבלת פרטים)

הוא כל כך עף עליי שהוא המשיך לכתוב לי במשך חודש אחרי הטיול על זה שהוא לא מצליח להוציא אותי מהראש שלו.

ופשוט קיבלתי ממנו כל מה שהייתי צריכה!

אחרי שלושה ימים איתו הרגשתי (לא אגיד נקייה) כמו הבחורה הכי חכמה, הכי יפה והכי מבוקשת בעולם. זה כמובן לא קרוב במאומה למציאות, אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותי? הצרכים הושגו.

בעיקר הצורך המרכזי.

ועכשיו כשהוא עזר לי להגיע למקום הזה, אין לו יותר תפקיד בחיי. אין יותר חשיבות לכך אם נמשיך לדבר או לא. גם אם הוא לא היה מרוחק חצי עולם ממני, הנוכחות שלו בחיי די מיצתה את עצמה. היא השיגה את המטרה. 

ולדעת את זה - להפנים את זה - עושה כל כך טוב.

זה כל כך טוב לדעת שאפשר לשחרר בלי להרגיש פספוס או החמצה, פשוט כי אני נותנת לעצמי להבין שהיה לו חלק בחיי, שעזר לצורך מסוים שהיה לי, והצורך הזה הוגשם.

וזה כל כך קל להרפות, and let go,

לפעמים לא קל לתת לאנשים לצאת החוצה מחיינו, במיוחד אנשים שעשו לנו כל כך טוב.

אבל התפקיד שלהם בחיים שלנו פשוט נגמר, וזה בסדר.

זה בסדר לשחרר.