כשאייל היה בן 7 או 8, אני הייתי בת 12 או 13.

הוא היה ילד שובב, כמעט מופרע. הוא בדק את הגבולות, וכשמצא אותם בדק עד כמה הם ניתנים למתיחה. ילד מלא חיים, סקרנות ואומץ.

בהתאם, כל פעם שהגזים, הוא חטף מאמא. בדרך כלל זה היה נגמר בעונש כלשהו, והוא היה נשלח לחדרו, מרוגז או בוכה. לפעמים היה צועק, "אוף, אני לא יכול יותר עם האמא הזו!" רגע לפני שנשבר.

נכון, הוא אולי היה קטן וזה אולי חלק מתהליך הגדילה וההתפכחות, אבל תמיד כאב לי שהוא לוקח את זה קשה. אחרי שהיה נכנס לחדרו ומתבאס על מר גורלו, הייתי נכנסת אחריו כדי לבדוק מה איתו. "אני לא מבין למה אמא כל כך רעה", הוא היה אומר לי. "למה אי אפשר שהיא פשוט תהיה אמא טובה? למה היא תמיד חייבת לצעוק ולהעניש? הרי לא עשיתי כלום בכוונה!"

הייתי לוקחת נשימה עמוקה לפני שהייתי עונה לו. הבנתי לליבו, גם אני חשבתי בדיוק את אותן מחשבות לא כל כך מזמן. פחדתי שיתפתחו אצלו רגשות טינה. פחדתי שהוא ישנא אותה. פחדתי כי ידעתי איך זה מרגיש לשנוא את אמא שלך, ולא רציתי שאחי הקטן יחווה רגש נוראי שכזה.

"אמא אוהבת אותך", הייתי עונה לו. "היא כל כך אוהבת אותך שהיא רוצה להגן עליך, ולפעמים קשה לה להסביר לך את זה, והיא מלמדת אותך לקח עם עונש". 

"אם היא כל כך אוהבת אותי אז היא לא צריכה להתייחס אליי ככה", הוא ענה וצדק במאה אחוז.

"כל פעם שאתה כועס על אמא, תנסה לחשוב על כל הדברים הטובים שהיא עושה בשבילך. וככה תיזכר כמה היא אוהבת אותך, וכמה היא רוצה שיהיה לך טוב". 

בשלב הזה הוא היה נרגע ומשתתק.

"אוף נמי, את תמיד באה ומרגיעה אותי, ובגללך אני כבר לא כועס על אמא. כל פעם שאת עושה את זה את מפריעה לי לכעוס עליה ואז אני כבר לא יכול יותר לכעוס שוב", הוא היה אומר חצי בתסכול, חצי בשלווה.

השיחות האלה חזרו על עצמן מפעם לפעם, בהתחלה ארוכות יותר, ולאט לאט התקצרו, ואייל כבר לא היה כל כך מתרגז.

אורין ואמא רבו.

זה ריב שנמשך כבר הרבה מאוד זמן, בגללו אורין עזבה את הבית, ופחות או יותר הפסיקה לדבר עם אמא.

במסגרת המאמץ המשפחתי לגשר בינהן עד להשלמה, נרתמנו כולנו לדבר אל ליבן עד שהעניין יפתר.

אתמול אייל, אבא ואני דיברנו עם אורין, תוך שאנחנו תולים בה את תקוותינו להיות הראשונה ש"תוותר" ותבוא לקראת אמא כדי להשלים.

"אבל אני לא יכולה עם איך שהיא מתייחסת אליי, שהיא מרשה לעצמה לצעוק עליי ולרדת עליי ככה, אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתה", היא מחתה.

"אורין", אייל פנה אליה, "תקשיבי לי טוב עכשיו. את צריכה לזכור שגם כשהיא צועקת עלייך ויורדת עלייך, היא עדיין אמא שלך ועדיין אוהבת אותך, ולא היה לך את כל מה שיש לך היום אילולא היא. את יודעת מה אני עושה כשהיא מעצבנת אותי ואני חם עליה בטירוף? אני נושם רגע, ומזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שהיא עשתה בשבילי, ואת זה שהיא עושה הכל מתוך אהבה אליי. ומהר מאוד אני נרגע."

הבטתי בו, בחור בן 22 בגובה 1.90, וראיתי את אייל הקטן בן השמונה יושב על המיטה, מרוגז על אמא ולאט לאט נרגע.

עמדו לי דמעות בעיניים.

זיהיתי והכרתי כל מילה שיצא מפיו, כמילים שאמרתי לו עצמי לפני כל כך הרבה שנים.

זה מדהים כמה השפעה יש לנו לפעמים על אנשים מסביבנו, שאנחנו בכלל לא מודעים אליה.

זה מדהים איך הוא הפנים את זה וזכר.

הסתכלתי עליו כשדיבר אליה וחייכתי, השתדלתי שהדמעות לא יפלו מהעיניים, וחוויתי את אחד הרגעים הכי מרגשים של חיי.