אבל אני חייבת להוציא את זה, להוריד את זה מהלב, להתנקות.

חזרתי עכשיו מערב ענפי שהיה לנו. ארוחת ערב, הרצאה, חידונים וסרטון נחמד - פורמט צבאי גנרי. הכל היה ברמה די גבוהה באופן קצת מפתיע.

בין הארוחה לקינוחים התקבצנו כל המדור לתמונה קבוצתית.

נגד מהמדור שלי (רס"ב בן 42) אחז בפחזניה מלאה בקצפת והחזיק אותה די קרוב לפנים שלי (הוא עמד ואני ישבתי). אחרי שנלקחה התמונה הוא דחף לי את הפחזניה לפרצוף והקצפת נמרחה עליי.

לא התרגשתי יותר מידי, אבל כמובן לא הייתי מוכנה להישאר חייבת וחתרתי לנקמה. חיכיתי לשעת הכושר המתאימה (שהגיעה כעבור 5 דקות) כדי להחזיר לו עם פחזנייה על הקרחת שלו.

בשלב הזה כבר תפסנו את תשומת הלב של כמה אנשים, בינהם הרמ"ד. 

כמה מגוחך זה?

הנגד הזה התקרב אליי במהירות עם אש בעיניו, בתגובה נרתעתי לאחור עד שהגעתי לפינה בין שני קירות, וניסיתי להגן על עצמי, הוא תפס בחוזקה בפרקי ידיי וניסה לפרוץ את התנגדותי. לא הצלחתי להשתחרר. בבת אחת חזרתי לאותו פלאשבק מלפני שנים של גבר חזק וגבוה ממני שאוחז בחוזקה בפרקי ידיי ולא נותן לי לברוח, לא מאפשר לי להתנגד. אני נאבקת בו ומנסה להשתחרר מאחיזתו אבל כוחו גדול מידי עליי ואני חסרת אונים מולו.

נכנסתי לפאניקה והתקפלתי לתנוחת מגננה. אני חושבת שבאינסטינקט הגנתי יותר על הגוף שלי מאשר על האזור שהייתי אמורה להגן עליו, הראש.

עמדתי שם בפינה מכופפת וקפואה והוא מרח לי על הפרצוף והשיער את שאריות הפחזנייה שנשארה לו. הייתי מלאה בקצפת לבנה וחתיכות בצק.

הרמ"ד הסתובב סביבנו וצהל משעשוע, אולי היו שם עוד אנשים, כבר לא שמתי לב. קברתי את פניי בין ידיי והתאפקתי לא לפרוץ בבכי. רק לא לבכות מולם, לא להישבר. בתוך תוכי כבר לא הייתי במקום הבטוח שלי, חזרתי לאותו מקום אפל ששנים הדחקתי.

חוסר אונים. פחד. השפלה. דחף לברוח.

קלטתי שהרמ"ד מוציא את הטלפון שלו כדי לנסות לצלם אותי מכל זווית אפשרית.

"אל תצלם אותי, בבקשה," אמרתי לו כשאני מנסה להסתיר את פניי בידיי. לא הייתי מסוגלת לחייך.

הוא התעלם ממני והמשיך לצלם אותי, גם כשהסתובבתי והלכתי לברז סמוך, מנסה לשטוף מעליי את כל מה שדבק בי. הוא המשיך לדחוף את הטלפון שלו מול הפרצוף שלי גם כשהתכופפתי מול הכיור, מנסה לנקות את עצמי. עצמתי עיניים והתעלמתי בכוח, מחזיקה את עצמי לא להתפרק שם.

השיער שלי היה כל כך מלא בחתיכות פירורים ובצק וקצפת שלא הצלחתי לנקות אותו.

סימה, הנגדת הצעירה מהצוות שלי, הגיעה והתחילה לשטוף לי את השיער עם המים בכיור.

שטפתי את הפנים. הכרחתי את עצמי להוציא מהפה את המילים "הכל בסדר, תודה, אני מסתדרת".

התנגבתי בנייר שהיה שם ולקחתי כמה נשימות עמוקות. זה היה במקום צדדי מכל האירוע, והייתי צריכה לחזור כדי להקרין את הסרטון שהכנתי.

קצין מהצוות שלי הגיע לשם לבדוק מה איתי. הוא שאל אם הכל בסדר ובחן את פניי עמוקות. חייכתי אליו בקושי.

"מה זה, יש לך דמעות בעיניים", הוא אמר לי.

"מה פתאום, זה רק נדמה לך," עניתי לו עם החיוך המזויף, והלכתי משם לפני שישאל עוד שאלות.

בכיתי מבפנים.

העברתי איכשהו את שאר הערב. חצי מעמידה פנים וחצי מתאפקת לא לבכות. שנאתי כל רגע. כל התמונות שלי מרוחה בקצפת ופירורים כבר היו בוואטספ הקבוצתי באדיבות הרמ"ד.

אני יודעת שאולי איכשהו הבאתי את זה על עצמי כשהשבתי מלחמה, אבל לא חשבתי שככה ארגיש. הרמ"ד והנגד התנצלו בסוף הערב. אני עדיין מרגישה די מחורבן.

כל מה שאני צריכה עכשיו זה חיבוק :(

"אל תצלם אותי, בבקשה"