לפני שנתחיל עם הרפש האמיתי, זוכרים איך לפני כמה שנים כתבתי פה על כמה שקשה לי בלימודים ואיזו מהנדסת גרועה אני הולכת להיות?

(ברור שאתם לא זוכרים, אף אדם שמוחו בראשו לא יקרא פה במשך שנים)

(אבל נניח שכן)

אז לא משנה שצדקתי כמו תמיד, אבל הקטע המפתיע הוא שהנדסה זה בכלל לא מה שחשבתי.

כלומר, זה כן לעשות מלא מטלב ולתכנן דברים מגניבים ולגרום לכך שיעבדו, וזה כן לעשות מיליון אנליזות וחצי וודו ולקוות שחמש מאות מקדמי הביטחון שלקחת מספיקים (לפחות בתחום שלי) וכו' וכו'

אבל מה שלמדתי, שלהיות מהנדס זה לאו דווקא מה שאתה עושה אלא הדרך שבה אתה חושב.

בטח כל אחד פה מכיר מישהו (או הוא בעצמו) שכשהוא נתקל בסיטואציה מורכבת הוא מיד חושב על דרכים אפשריות לפתרון, מנתח את כולן בראש ואז בוחר את האידיאלית, או את הכי פחות גרועה. בשפת העם זה נקרא לאלתר, בשפת המהנדסים זה נקרא נפנופי ידיים ובשפת הצבא זה נקרא איזולירבנד.

אז מסתבר שאני דווקא כן יכולה להיות מהנדסת טובה, כי אני מסוגלת לחרטט פתרונות שאשכרה עובדים. ואני מסוגלת לנתח בעיות מורכבות ולחשוב בראש על כל דרך פתרון אפשרית ואז להציע את האידיאלית או את ההכי פחות גרועה.

הבעיה מתחילה כשאני פוגשת במהנדסים אולד סקול.

האלו הותיקים, שיכולים להיות אבא וסבא שלי, שיושבים 70 שנה באותו כיסא באותו קיוביקל או משרד מעופש ויש להם קביעות עד המוות בערך.

אז לא יודעת, לפעמים אני מרגישה שקצת קשה להם לאכול אותי, אני רוצה להאמין שזה לא בגלל שאני אישה ובמונחים של הדור שלהם אני אמורה להיות עקרת בית במטבח, אלא אולי זה פשוט בגלל שאני לא מדברת במשוואות אלא בהיגיון הנדסי אינטואיטיבי. וממציאה מושגים כמו זה ואז זורמת איתם.

היום למשל הייתי בחברה קטנה של כמה מהנדסים שמייצרים בשביל חיל האוויר כל מיני דברים.

המנכ"ל שלהם הוא מהנדס אווירו כמוני בן יותר מ60 והוא איש נחמד לכל הדעות, אבל כזה מקובע ונוראאאא קשה לשכנע אותו בדעה ששונה משלו. ככה אני מוצאת את עצמי המון פעמים בשיחות איתו שבהן אני מנסה לשכנע אותו למה צריך לעשות את מה שאני חושבת שנכון לעשות, והוא מתווכח איתי למה הנדסית זה לא נדרש. באחת השיחות אפילו נתתי לו משפט כזה של "באם!" שאי אפשר להתווכח איתו והוא בתגובה התעצבן וקרא לי חצופה.

אחסוך מכם את הפרטים המשמימים ורק אגיד שבקיצור אני ניצחתי והיום נפגשנו במעבדה שלו כדי לעשות ניסוי שנורא לחצתי שיקרה למרות שהוא התנגד. מפה לשם הוכחנו בניסוי בדיוק את מה שחשבתי שיקרה, ובנוסף גם (מהיותי חובבת מגע וליטופים ודוגלת ב"לכלוך ידיים" תמידי, ומקפידה למשש עד תום כל כלי ופלטפורמה שמשתתפים בניסוי) מצאתי איזו בליטה נחבאת באיזה חלק קריטי שהשפיעה ככל הנראה על תוצאות הניסוי באופן משמעותי. הגילוי שלי די טרף את הקלפים ואז כולם עמדו אובדי עצות במעבדה ולא ידעו איך להמשיך.

אני הרצתי בראש תרחישים אפשריים תוך כדי שאני בוחנת חלקים אחרים, כשפתאום שמעתי קול "אז נעמה, מה את חושבת, את מחליטה - איך אנחנו ממשיכים מכאן? מה כדאי לעשות?" והרמתי את הראש וקלטתי שכולם מביטים בי ומחכים להוראות להמשך.

לא שאני מומחית גדולה, אבל הנחתי שיהיה הגיוני בשלב הבא לנסות לבודד את התקלה בעזרת השוואת תוצאות לחלק תקין ללא בליטה, וזה מה שהסברתי להם שצריך לעשות וכך אכן עשינו.

אבל המצב שנוצר הרגיש לי על גבול האבסורדי - מהנדסים ותיקים, מנכ"ל שהתעקש שאני טועה, כולם מחכים פתאום למוצא פי. המהנדסת הצעירה שעובדת חצי לפי אינטואיציה וחצי לפי אלתורים, לא לפי הנדסה פרופר. והנה זה עובד.

נראה לי שהסיטואציה שנוצרה היום תלווה אותי עוד פעמים רבות בהמשך הקריירה שלי, לאו דווקא בהנדסה.

גם כשכולם מבוגרים ואני צעירה, גם כשכולם מנוסים ואני חדשה, גם כשכולם גברים ואני אישה, וגם כשכולם חושבים אחרת ממני - שווה, שווה להתעקש.

וכמובן, תמיד שווה למשש :)

(ואם מישהו פה תוהה למה כל כך התעקשתי, זה לא בגלל שחלילה אני מחפשת לייצר לעצמי יותר עבודה - אלא בגלל שבסופו של דבר, מחיר טעות עלול לעלות במחיר חיי אדם. הססטיסטיקה לטובתנו - 95%. אבל אם יום אחד נקום עם "יותר מידי מזל", מה נגיד לאמא של מי שמת במסגרת ה5%? שהסטטיסטיקה הייתה מספקת? ואני אומרת את זה במפורש כי במשך המון שנים החליטו להתעלם מהפרצה הקטנה הזו ולהסתתר מאחורי טענת הסטטיסטיקה. מישהו שלא רצה להשקיע ולהתעסק בזה אמר שזה בסדר, זו אמינות המערכת. אני לא מקבלת את האמרה הזו ומתחילה קצת להעיר את המתים בהיבט הזה. אבל היי, עדיף להעיר את המתים הקיימים מאשר לייצר חדשים, לא?)