אז ביום חמישי האחרון עשינו "העברת דירה" למשרד חדש, בקצה השני של הקומה.

למעשה זה לא משרד חדש אלא מן הצרחה ביננו ובין מדור אחר, כי אנחנו יותר אנשים וצריכים יותר מקום מהם. 

משכני הקודם די דיכא אותי, כי לא היה לי בו חלון. תחשבו על עצמכם ללא אור יום כל היום... אין שום תחושת התקדמות של היום, כל כך אפרורי. בניסיוני לשוות למשרדי מעט חמימות וצבעוניות, חלק מהדקורציה היה להדביק מדבקת קיר גדולה שמדמה כאילו הקיר נשבר ומעבר נגלה נוף לחוף הים עם שקיעה ועצי דקל. קלישאתי וזול, אבל זה שיפר במעט את המצב :)

מצוקתי השקטה כנראה לא נעלמה מעיני הרמ"ד שלי, כי כשהוא החליט מה תהיה חלוקת הישיבה במשרד החדש (איזה צוות יישב באיזה אזור - חדר חיצוני עם חלון, או חדר פנימי בלי) הוא החליט שהצוות שלי יקבל את החדר הכי שווה במשרד - עם שני חלונות עצומים על שני קירות סמוכים. פשוט מלא מלא מלא אור בחדר הזה. והוא גם אמר והדגיש - עכשיו יהיה לך כיף להיות ליד חלון :)

כראש הצוות התמקמתי בעמדה השווה ביותר הסמוכה לחלון העצום והרחוקה ביותר מהדלת, לא לפני שוידאתי שזה סבבה עם שאר חברי הצוות שלי והם שמחים עם מקומם. ידעתי שהצוות השני ממש מבואס שהוא בחדר הפנימי והרגשתי די רע עם זה. ברגע של מרירות קולנית של הר"צ השני הצעתי לו, בארבע עיניים, להתחלף איתי במקום. ממש הפריע לי שהוא כל כך מבואס מזה. הוא שקל את ההצעה שלי בחיוב, אבל הרמ"ד חיזלש אותו די מהר.

בקיצור מיציתי את סיפורי הגננת, זה בכלל לא היה אמור להיות נושא הפוסט 0_0

עכשיו מגיעה הפואנטה האמיתית.

אז היום היה היום הראשון שלי במשרד החדש. הגעתי בבוקר ממש הפוכה. שתיתי די הרבה אתמול בפאב הבית עם השותפים וכמה חברים, היה כל כך כיף! אבל אולי זה לא הכי חכם לעשות את זה לפני שצריך לקום לעבודה למחרת. כל היום הייתי נורא איטית ולא מרוכזת, ההספק שלי היה איזה שליש מהרגיל. בהחלט יום קשה.

באמצע היום קיבלתי מייל שנמצאתי מתאימה לתרומת טרומבוציטים (טסיות דם, גם אני הייתי צריכה לגגל) לאישה חולת לוקמיה. ההתאמה היתה על סמך תרומת דם שנתתי לפני חודשיים. במייל ביקשו אם אני מוכנה להגיע להדסה עין כרם ולתת את התרומה, הליך של כמה שעות.

חשבתי לעצמי, פאק מה ירושלים עכשיו, למי יש כוח לנסוע. אם זה היה פה בתל אביב אז בכיף... והמשכתי הלאה.

אחרי כמה דקות זה היכה בי.

יש איפשהו שם אישה, ככל הנראה עם ילדים, עם חיים שלמים.

ואני יושבת לי פה בכיסא הנוח שלי ומתעצלת לנסוע עד ירושלים בשביל לתרום לה משהו שנמצאתי מתאימה לו.

התביישתי.

פשוט התביישתי בעצמי. אני באמת כזו אנוכית וראש קטן?

אם התרומה שלי יכולה לעזור להציל מישהי, איזו זכות בכלל יש לי לחשוב אם בא לי? איזו זכות יש לי להחליט שלא?

כל כך הרבה פעמים זה הכי קל להקטין ראש ולהניח שמישהו אחר כבר יעשה את זה... מישהו אחר יקח אחריות ויעזור... ולא לקום ולקחת אחריות בעצמנו.

אז ברור שהודעתי שאני תורמת. ברור שאלך לתרום.

זהו, זה היה היום הראשון שלי במשרד החדש.

לא אפקטיבי, לא פרודוקטיבי ולא הכי מוצלח.

אבל קיבלתי בוקס בבטן ומידי פעם זה צריך לקרות, אני מניחה.

וגם, יש לי נוף יפה :)