יש לי חברה, שהיא כל כך חכמה בקטע מטורף שכל פעם שאני מדברת איתה אני מרגישה שהחכמתי באופן משמעותי.

מאלו שזורקים לך משפטים כל כך חכמים, על החיים ובכלל, משפטים שבדיוק היית צריך לשמוע, שמפילים לך את האסימונים בזה אחר זה.

כל שיחה איתה על החיים מקבלת משמעות כל כך חזקה בעיניי שלפעמים אני צריכה כמה ימים לעכל כל מיני תובנות שעלו לי בזכותה.

הדבר המדהים הוא, שהחברה הזו נרשמה ללימודי אימון אישי במכון אדלר, פאקינג בזכותי. כי דבר הוביל לדבר והתרחשות אירועים התגלגלה כך שהיא הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות "כשתהיה גדולה", למרות שהיא בכלל מהנדסת מכונות מעולה.

וכמו שיש דברים שפשוט יודעים, אז אני פשוט יודעת שהיא תהיה מאמנת אישית מדהימה. כי היא קוראת אנשים ומקלפת אותם ונוגעת בדיוק איפה שצריך לגעת ואז לוחצת, חזק מספיק כדי לנער אבל לא כדי לשבור.

סתם דוגמא של משפט שהיא אמרה לי אתמול בדייט שלנו, "אנשים נותנים דרור להתנהגות הכי גרועה שלהם רק מול האנשים הכי קרובים להם, כי רק הם אוהבים אותם מספיק כדי לאפשר את זה ולסלוח להם."

כמו חץ בלב.

אז אחרי שחזרתי הביתה מלאה בחוכמתה, מיהרתי לעשות את הדבר ההגיוני ולרשום לעצמי בנקודות את כל התובנות הקטנות שאספתי. 

וחלק מהשיחות שלנו (העברנו יחד 4 שעות, חפרנו מכל הלב) נסבו סביב התוכנית שלי לאחרי השחרור. וממש על כל הפרטים הקטנים - איך אני הולכת להשיג השקעה, מה תהיה התוכנית העסקית, איך אפרסם ואיך אייצר את הבוסט הראשוני עד שזה ירוץ מעצמו. שתינו בהפי האוור ודיברנו ודיברנו. לכמה רגעים שכחתי שאני עתודאית מצ'וקמקת בקריה והרגשתי כמו אשת עסקים שיצאה מאיזה סרט. זאת אני? מה קורה לי?

נעזוב רגע את פיצול האישיות שלי בצד, אני רוצה לעצור פה ולכתוב עכשיו מכתב לעצמי. (גילוי נאות - אני עושה את זה כבר שנים, כותבת מכתבים לעצמי לעתיד והם מופיעים לי במייל באורח פלא כעבור זמן מה שהוגדר מראש, וזה אחד הדברים העוצמתיים. זה אולי מעט מביך אבל פעם ראשונה עכשיו שאני הולכת לעשות את זה באופן פומבי. טוב נו, פומבי מצונזר)

אז מכתב לעצמי בעוד שנתיים וחצי, יולי 2019:

היי לך,

את בתקופה ממש מרגשת עכשיו. המון שינויים, המון ספקות ואי וודאות. זה מפחיד אותך כמו שזה תמיד הפחיד, אבל תסתכלי רגע אחורה - כל השינויים שעברת, גם אלה שפחדת מהם מאוד, הפכו את הכל כל כך לטובה! המתמטיקה מחייבת שבאינדוקציה פשוטה גם הפעם זה יהיה טוב. 

אז אל תדאגי. תתרגשי אבל אל תחששי. תיזהרי אבל תעזי. זה בסדר לפחד, כל עוד זוכרים שזה רק מפחיד.

תרימי את הראש ותסתכלי מסביבך. תסתכלי על אלו שנשארים. על כמה מהם את יודעת בוודאות שהם נשארים מתוך פחד? בוחרים באופציה ב', זאת שתמיד הייתה ברקע, מקבלת אותם לרווחה בזרועות פתוחות, בטוחה ומגוננת, למרות שהם אף פעם לא באמת רצו אותה. כמו להתפשר על חתונה עם  אישה שהיא "בסדר" רק כי היא האופציה הנוחה יותר והיא כבר שם, במקום להתאמץ בשביל האישה שהיא ה"וואו". 

אז הם אלו שלא מעזים. לכולם יש סיבות טובות - ילדים, פרנסה, חשש מכישלון, חוסר תעוזה וחוסר אמונה עצמית. סביר להניח שאת לא טובה מהם בהרבה, והיכולות שלכם די אותו דבר, אבל מה שמבדיל אותך מהם זה הדבר היחיד שאת יכולה לשלוט בו - וזו הבחירה שבידייך.

לכולם יש והיו חלומות. לכולם יש רעיונות מבריקים, כולם רוצים להשאיר חותם. אבל רק מעטים בוחרים לקום ולעשות זאת. תמיד היית זאת שקמה ועושה, ותמיד שרדת את הכל. וגם כשתיכשלי (ובטוח תעשי טעויות) ותחשבי שאולי הכל היה טעות אחת גדולה, תזכרי בכל השש פעמים שנכשלת בקורס במרוכבות ואיך כל פעם כזו הרגישה, אבל תזכרי גם איך הרגשת בפעם השביעית שהצלחת. הכשלונות מבאסים אבל הם ממתיקים יותר את ההצלחה.

אז תפשילי שרוולים וצאי לדרך. את יודעת בדיוק מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. זה לא רשום לך בשום מקום ואף אחד לא יגיד לך, אבל זה רשום לך בלב. זה נרשם בכל יום מימי הילדות שלך. ואם אי פעם תשכחי מה הדרך ולאן רצית להגיע, תעצמי עיניים ותיזכרי מאיפה באת. ושם תהיה התשובה שלך.

אני לא אומרת את זה הרבה אבל אני באמת מאמינה בך,

ברגעים קטנים של הבלחה, של אופטימיות ושאר תירוצים אחרים להגשמה עצמית ללא בושה, 

אל תתביישי להצליח.

ממני,

גרסתך הצעירה והמעצבנת :)