ואתמול כשישבתי במשרד, לבד, עם המוזיקה שלי, זה היכה בי. השיר הזה התחיל להתנגן, עטף אותי בצמרמורת נעימה.

הלב שלי התחיל קצת לרקוד איתו ולא ידעתי אפילו למה.

אולי כי זה הזכיר לי קצת, ממש בקושי, כמו עקצוץ שהוא אפילו לא גירוד, את הרומנטיקה שנהגתי להרגיש פעם, בהתחלה.

כשאהבה הייתה נפילה בלתי נשלטת לתהום ללא תחתית, מפחידה אבל סוחפת ללא יכולת להתנגד.

כשכל שיר כזה גרם לי להחסיר פעימה מתוך מחשבה על מושא אהבתי.

כשלא ידעתי איפה הוא או מה הוא עושה, אבל ידעתי שהוא חושב עליי. ולא היה וי כחול בוואטספ, ובקושי היו סמסים, והם אפילו לא הופיעו מחוברים תחת אותו שרשור שיחה. כל הודעה היתה נכתבת בפני עצמה, כמו מברק קטן, מכתבון. 

אני מתגעגעת לרומנטיקה. בהתחלה היא סחפה אותי, כמעט בלי שהבנתי. אהבתי בעוצמה, אהבתי עם הלב.

אחר כך עם השנים לימדתי את עצמי לאהוב אחרת.

עם הראש.

למה עשיתי את זה? אני מניחה שזו תמיד אותה תשובה. פחדתי.

ואולי לא פחדתי, אולי זה פשוט לא קרה.

ואולי כשגדלתי התרגלתי כל כך לנתק את עצמי מהרגשות שלי, שהכל כבר עובר לתפקד דרך הראש, כולל האהבה.

או לפחות מה שחשבתי שהוא אהבה.

אבל לא באמת.

כל המחשבות האלה חלפו לי בראש יחד עם השיר הזה.

לארה פאביין מדהימה ונוגעת כתמיד.

נמאס לי מאהבה שכלתנית וקרה. אפשר בחזרה בבקשה את הרומנטיקה, התמימה והיפה של פעם?