היוש :)

מכירים את זה שיש לכם תקופות שאין לכם מוזה לרשום על שום דבר, וגם אם נורא בא לכם לכתוב אתם מרגישים שאתם צריכים להתאמץ כדי למצוא על מה?

אז אני בתקופה הפוכה - כמעט ואין לי זמן לכתוב בכלל, ואני מוצאת את עצמי רושמת בראשי פרקים נושאים שבא לי לכתוב עליהם פה, באיזה נוט בטלפון או בדראפט במייל. נכון לעכשיו יש לי 3-4 פוסטים "בקנה". אבל לפעמים לא צריך לעשות מכל נושא כתבה שלמה אלא גם כמה שורות יכולות להעביר טוב את המסר (אם כי יכולתי בהחלט לחפור על כל אחד מהנושאים די והותר). במקום זה אסתפק בגרסה המקוצרת, יש מצב שעדיין יצא קצת ארוך אז קחו נשימה עמוקה ותתרווחו :)

הצטיינות

אז בתחילת השבוע הרמ"ד שלי הודיע לי שאני מצטיינת מחלקתית (סד"ג של 400 איש במחלקה) - יש 3 סרנים כאלה סה"כ. באופן מיידי הרגשתי עם זה לא בנוח כי הצטיינות כזו טובה למי שרוצה להישאר בצבא ולקבל תוכנית שירות או קידום יותר מהיר, ואני כידוע לא בונה על קריירה צבאית (רק שהרמ"ד שלי לא ממש יודע את זה עדיין). אז חוצמזה שאני מבזבזת "משאב" שהיה יכול לשרת היטב הרבה מאוד סרנים אחרים שכן בונים על קריירה צבאית, תכלס גם לא הרגשתי שזה מגיע לי במיוחד. בסה"כ עושה את העבודה, לא עשיתי איזה אירוע וואו שצריך לקבל עליו תעודה.

אז אחרי שהסתובבתי חצי יום עם תחושת אי נוחות, נכנסתי למשרד הרמ"ד וסגרתי את הדלת. לפני שהוא הספיק להתלהב ולהתחיל להתפשט, אמרתי לו שאני חושבת שהם צריכים לתת את ההצטיינות למישהו אחר. הוא הסתקרן למה אני אומרת את זה ולמי אני חושבת שכן מגיע, עניתי לו את האמת (חוץ מהעובדה שאני מתכננת להשתחרר) ואז היתה לי תחושה שהוא כאילו נפגע קצת, כי הוא זה שדחף שאקבל את ההצטיינות. השיחה הסתיימה בצורה מוזרה ואז הרגשתי פתאום הרגשת אי נוחות אחרת - כפיות טובה. שבמקום להגיד תודה או וואטאבר אני מעבירה ביקורת. פאק, אי אפשר לצאת מזה בסדר, אה? אז חזרתי אליו למשרד ושוב סגרתי את הדלת, ואמרתי לו תודה ושאני מעריכה את החשיבה/מאמץ/כוונה, והוא נראה די משועשע, ובזה זה הסתיים.

טום בוי

נולדתי שנה וחצי אחרי אחי הבכור. פחות או יותר גדלנו יחד, ואבא, שתמיד לימד אותנו דברים יחד, מעולם לא עשה לי הנחות. אם אחי יכל להרים - גם אני יכולה. אם אחי הצליח במשחק/חידה/תרגיל - גם אני יכולה. אפילו כשעברנו דירה והייתי בת 11 והיה צריך לפרק ולהרכיב ולנסר ולדפוק מסמרים ולהבריג ברגים - אני, לא פחות מאחי. צריך לסחוב שקיות של קניות? אני ואחי, חצי חצי. ולפעמים הייתי עושה דברים אפילו יותר טוב מאחי. וכשגדלנו והפכתי לשחיינית והפכתי די חזקה לגילי, המשימות ה"גבריות" עוד יותר התרבו ואני הייתי שם כדי לבצע. כמות עבודות הסבלות, הקידוח, הצביעה, ההלחמה והנגרות שעשיתי לדעתי לא נופלת מהכשרה בסיסית של שיפוצניק :) ובאופן כללי התחושה הייתה שאין שום דבר שאחי יכול לעשות ואני לא, רק בגלל שהוא בן ואני בת.

ואז גדלנו. בגיל 14-15 התחלתי לגלות את הנשיות שלי, בד בבד להבין ש"יכולות גבריות" בבחורה הן לפעמים טרן אוף עבור גברים כי זה גורם להם להרגיש מאוימים. למזלי זה מעולם לא היה לי אכפת ומעולם לא ניסיתי לשחק אותה יותר אישה רק כדי למצוא חן בעיני גבר, וכך משכתי אל עצמי גברים שמספיק בטוחים בעצמם כדי לא להרגיש מאוימים ממני בגלל דברים כאלה.

אבל יותר חשוב מזה - תחושת המסוגלות הבסיסית שלי הייתה כל כך חזקה וכל כך שוויונית, שכשבחורות אחרות עוצרות את עצמן מלעשות דברים מסוימים רק בגלל שהן לא גברים - אני רצה קדימה. אני מכירה במגבלותיי הפיזיות ביחס לגבר - אני עדיין חזקה אבל לא כמו גבר (בעצם תלוי מי). אבל מצד שני אני גם לא תלויה באף אחד בשביל להחליף נורה, צמיג או מיקום של מדף. ולא רק זה, בכל דבר בחיים. אין דבר שגבר יכול ואני לא.

אז את הדבר הזה הבנתי לפני כמה ימים. בגלל שאבא שלי מעולם לא עשה לי הנחות רק כי הייתי בת, כך גם אני לא עשיתי לעצמי מעולם ולא עושה היום. ועל זה אני חייבת תודה עצומה לאבא שלי, שבכך התווה לי חיים עצמאיים, חזקים והמון המון דלתות פתוחות.

להטיל ספק ברושם הראשוני

נכון שאומרים שאת הרושם הראשוני לוקח רק דקה לקבוע. ונכון שאומרים שהוא נורא חזק ועם אנשים מסוימים הוא נשאר לתמיד. אבל מה אם אנחנו טועים בו?

לפעמים אני תופסת את עצמי מחזיקה בדעה מאוד חזקה על מישהו רק על סמך שיחת היכרות ראשונית בסיסית ותו לא. השבוע היכו בפניי שתי דוגמאות מצוינות לכך שלפעמים אני ממהרת לשפוט ושהרושם הראשוני שלי הוא פשוט לא נכון ואף מעליב:

נגד חדש שהגיע לענף קיבל משימה לערוך סרטון סוף תקופה. הוא בא אליי לשאול כמה עצות וטיפים, ולפי השאלות שלו התרשמתי שאין לו שום ניסיון בנושא. עניתי לו ובלב חשבתי שבטח זה יצא ברמה לא משהו אבל מילא. ותכלס? הוא הפציץ ברמות. התביישתי שהנחתי שזה ייצא גרוע. זה היה מתנשא מצידי ודי רדוד. אח"כ אמרתי לו שאפו על הרמה הגבוהה.

דוגמא שנייה - עולה חדש מצרפת שהגיע אלינו לענף עשה עליי רושם מאוד מעצבן. מסתובב במסדרונות ומזמזם לעצמו שירים מציקים, שמח באופן תמידי וכמעט לא טבעי, והוא גם רזה בצורה קיצונית שאני לא מבינה איך הוא מצליח ללכת. ולהתקיים. רואים כמה דעות קדומות אפפו אותי בלי שבכלל שמתי לב? אז הוא הציג השבוע תוכנה שהוא בנה שעושה לכולנו פתאום חיים הרבה הרבה יותר קלים. וזה די מסובך לכתוב אותה! והייתי פשוט המומה. לא שחשבתי שאין לו מוח, זה פשוט ממש ממש הרשים אותי. גם לו אמרתי שאפו על הרמה הגבוהה.

בקיצור המסקנה שלי היתה שאני חייבת לפתוח את הראש יותר ולנסות לא לאפיין אנשים לתוך תבניות רק על סמך רושם ראשוני. זו טעות.

"לא הקשיבה ל"

יצא לי לשמוע על סיפור הצלחה של איזו פיזיקאית מטורפת שקיבלה פרס נובל. היא היתה הבחורה היחידה בפקולטה של 400 גברים בתקופת מלחמת העולם השנייה באוניברסיטת אילינוי. והבחורה הראשונה אי פעם לסיים את התואר הזה. בביוגרפיה שלה עולה הרבה פעמים הציטוט "אמרו לה אבל היא לא הקשיבה" או "לא הקשיבה ל". זה בולט במיוחד כשההורים שלה אומרים לה ללכת להיות אחות או מורה במקום פיזיקאית, ואח"כ שוב כשהמרצה שלה אומר לה ללכת לעשות משהו שמתאים לנשים. ובסוף היא עשתה איזה מחקר משוגע על ריפוי סרטן וקיבלה על זה פרס נובל.

זה גרם לי לחשוב על כמה שאנחנו נותנים משקל לדעות של אחרים. ולא סתם אחרים - לאלה שקרובים לנו במיוחד. ודווקא הם, מתוך רצון עז לגונן עלינו, הם אלו שעלולים לכבול אותנו לאחור ולבלום את ההתקדמות הטבעית שלנו. זה הזכיר לי איך בתחילת התואר, בסוף השנה הראשונה, נכשלתי במלא קורסים במועד ב' והייתי צריכה לחזור עליהם. הייתי במעונות, מצוברחת וכמעט מיואשת, והתקשרתי הביתה כדי לספר שנכשלתי. האכזבה של הוריי ניכרה בהם באופן בולט. את מה שאמא אמרה לי באותה שיחה אני לא אשכח לעולם - "אז אולי זה פשוט לא בשבילך. אולי את צריכה פשוט לפרוש וללכת לעשות משהו יותר קל, שתהיי יותר טובה בו. זה פשוט לא מתאים לך." באותו רגע משהו בתוכי קצת נשבר. איך היא יכולה להגיד לי דבר כזה? מתוסכלת, כמעט על סף בכי, לקחתי נשימה אמרתי לה - "אמא, את תבואי לראות אותי מקבלת את התעודה בטקס הסיום. תזכרי את זה. לא יודעת איך וכמה זמן יקח, אבל את תראי שאגיע אל קו הסיום." וכעבור 3.5 שנים היא באה לראות אותי מקבלת את התעודה.

וכעבור עוד שנה גם היועץ האקדמי של הפקולטה - לקח אותי לשיחה כדי לבחון את ההתקדמות האיטית שלי והממוצע הנמוך. בסוף השיחה המליץ לי  להפסיק את הלימודים מיוזמתי, כי למחרת אני עולה לועדה והם בטח יחליטו להעיף אותי. אמרתי שאני נשארת. גם הוא ראה אותי מקבלת תעודה בטקס הסיום.

אז זה הסיפור שלי (לפחות אחד מהם) וכשאני שומעת על סיפורי הצלחה כאלה גדולים כמו של הפיזיקאית ההיא זה רק מחזק את התחושה שלי יותר - האמונה שלנו בעצמנו לא צריכה להיות מושפעת ממה שאחרים אומרים. הם לא יודעים יותר טוב.

ועכשיו לנושא האחרון שהכי נגע בי.

הפתולוגיות של חיינו.

השבוע הצטננתי אז במקום ללכת לשחות עשיתי אימון כוח עם גומיות בבית. שמתי ביוטיוב הרצאה של איינלה ונזנט והקשבתי לה תוך כדי האימון.  איינלה סיפרה, בגדול, על חייה. איך הצליחה למצוא שלווה ולבנות את עצמה מתוך כל שברי חייה (ויש מספיק). ממליצה מאוד מאוד להקשיב להרצאה שלה.

ובעודי מקשיבה, איינלה סיפרה פתאום סיפור. אמה נפטרה אז היא גודלה על ידי סבתה, שלקתה במחלת נפש והיתה משוגעת, והתעללה בה. איינלה, כילדה צעירה, גדלה עם האמונה שאנשים שאוהבים אותה מתייחסים אליה רע. שאנשים שאוהבים אותה - מכים אותה, מקטינים אותה ומשפילים אותה. וכך גדלה לחפש זאת גם בגברים שאיתם היא יצאה. והיא הושפלה על ידיהם, הוקטנה על ידיהם, לעיתים גם הוכתה על ידיהם. והאמינה שכך הם אוהבים אותה.

המילים האלה הקפיאו אותי. איינלה לא דיברה על עצמה, היא דיברה עליי. היא היטיבה לתאר את מה שאני כבר שנים מתאמצת לקשר. למה, למה אני מוצאת את עצמי בסוף במערכות יחסים עם גברים שמאמללים אותי? כי זו הפתולוגיה שלי. כי ככה התרגלתי מגיל צעיר שמתייחסים אליי, כשאוהבים אותי. והנה, באמצע אימון כוח עם גומיות, בלי שום הכנה לזה שעומד לבוא, נוצר ההקשר שכל כך חיפשתי. שכל כך ניסיתי להבין. 

הנה פרושה בפניי התשובה.

המסר הזה כל כך זעזע אותי מצד אחד ומילא אותי בשלווה מצד שני. תשובה מבאסת על שאלה ששאלתי את עצמי במשך המון זמן, אבל תשובה! זה כל מה שהייתי צריכה כדי להבין. לפעמים התשובות שלנו יכולות להגיע ממקומות מפתיעים.

זהו, נראה לי שפרקתי מספיק להיום :)

אני אסיים את הפוסט עם וידוי מרגש.

לפני כמה שעות הלכתי לאמפם כדי לקנות קצת מצרכים לבשל משהו. עברתי בדרך ליד אייסברג (הגלידריה) שהיתה מכוסה בשלטים של "יש לנו תותים" עם תמונות מפתות של תותים.

מכירים את זה שאתם חושבים על משהו שכל כך בא לכם אותו, שפתאום מתייבש לכם הגרון ויש תחושת צמא מציקה, שאתם מרגישים שרק הדבר הזה הוא היחיד שיוכל להרוות אתכם באותו רגע?

אז תותים.

גדולים, עסיסיים, טעימים.

לשמחתי היה באמפם.

פאקינג 30 שקל לחבילה!!!

אבל אין שום דבר שקערת תותים טרייים לא יכולה לפתור.