ביום שהרמ"ד שלי אמר לי שקיבלתי מצטיינת מחלקתית, נכנסתי אליו למשרד, סגרתי את הדלת ואמרתי שלאחרים זה מגיע יותר. מי למשל? הוא שאל אותי בעניין. הראש צוות השני מהמדור, עניתי לו. הוא עבד ממש קשה והביא הישגים יפים, באמת מגיע לו מאוד, אמרתי. אני מאחל לך שתגיעי ליום שיהיו לך שני קצינים מצוינים ותצטרכי לבחור בינהם, ענה לי.

היום מילאנו סוציומטרי ענפי.

אתם יודעים, הטפסים האנונימיים האלה, של "מה חושבים עליך".

ממלאים על כל אחד בענף (לפחות על אלו שיודעים לגביהם) - כושר פיקוד, מקצועיות, התאמה לתפקיד בכיר, יחסי אנוש, מסירות לתפקיד, אמינות ועוד.

הסקאלה נעה בין 1 ל-6 כאשר 6 הכי גבוה.

אז מילאנו היום. על מי שאני לא מספיק מכירה לא מילאתי, ולמי שכן מילאתי וידעתי שהסוציומטרי חשוב לו כי הוא רוצה להישאר בצבא - הייתי לארג'ית. למשל הר"צ השני, שלא ממש מגיע לו 6 בהכל (גם לא 5) אבל הוא עדיין עובד מאוד קשה ואני יודעת שהוא בונה על קריירה צבאית. אז פרגנתי לו עם חמישיות ושישיות.

כשסיימתי לקחתי את הטפסים שלי ועמדתי ללכת לתת אותם, שתי קומות למטה, לסוציולוגית.

שאלתי אם עוד מישהו צריך להביא את הטפסים למטה והוא אמר שכן, ואם אני יכולה לתת גם את שלו. והושיט לי אותם הפוכים. לא חשדתי, מכבדת את פרטיותו.

ואז ירדתי למטה. כשהגעתי לקומה שמתי לב במקרה שהשורה הראשונה (בה הוא מילא על קצין מהצוות שלי) הייתה מלאה בציוני 3 ו-4, שזה די נמוך. הסתקרנתי, ולעזאזל הפרטיות, והסתכלתי בשאר הטופס שלו לראות כמה הוא מילא עליי.

השורה שלי נראתה בערך ככה - 1, 1, 1, 1, 2, 3, 1. נדהמתי. מילא שאני לא מושלמת, אבל את הציון הכי גרוע??

חלפה במוחי לרגע המחשבה שאולי הוא התבלבל בסקאלה וחושב ש-1 זה הציון הכי טוב.

ואז שמתי לב שהוא מילא גם את השורה עם השם שלו (מה שאסור לו לעשות) - עם ציונים של חמישיות ושישיות.

וואו.

עוד דבר שמאוד בלט לי לעין הוא שהוא לא השאיר אף משבצת ריקה. הוא מילא את כל הקריטריונים על כל אנשי הענף, ואין שום סיכוי שהוא יכול לדעת את זה. ועדיין, השורה שלי הייתה חריגה בכמות ה-1ים שלה. מה יש לו נגדי כל כך?

זה אולי קצת מפתיע אבל די נפגעתי מזה.

הייתי מצפה שלא יהיה לי אכפת, כי אני גם ככה לא בונה על להישאר בצבא.

שלא יהיה לי אכפת, כי מה אכפת לי מה חושבים עליי.

שלא יהיה לי אכפת כי אני גם ככה מוערכת בדרגים הגבוהים.

ועדיין נפגעתי מזה. הרגשתי כמעט נבגדת. הרגשתי מטומטמת, שהיללתי אותו באוזני מפקדי, בזמן שלו עצמו אין שום בעיה להרוס לי.

וגם די נגעלתי.

הגשתי בשבילו למרות הכל את הטופס שלו, וחזרתי למשרד, עדיין די המומה.

הוא התנהג אליי בנחמדות כרגיל.

לא יכולתי כבר להסתכל עליו באותה צורה.

באמת שחיבבתי אותו לפני.

אני יודעת שלא הייתי צריכה להסתכל, אני יודעת שזה לא בסדר, ושאפילו חשבתי שאני חסינה מפני עלבונות כאלה.

אבל זה הרגיש ממש נמוך ומכוער.

ובעצם במחשבה חוזרת, אולי הוא מרגיש קצת מאוים ממני ומנסה לפצות על זה בדרכו.

ועדיין. זה מגעיל בעיניי.

ברגעים כמו אלה, במיוחד ברגעים כאלה, של באסה מגעילה כזאת, של תחושת נבגדות ובדידות, אני מרגישה את החיסרון הכי גדול במישהו לחלוק את זה איתו ולהתנחם בו. רגעים שפשוט בא לי להיות מוקפת בזרועותיו האוהבות והמגוננות של גבר, שגורמות לי להרגיש שלא משנה כמה עוול עוד ייעשה לי שם בחוץ, יש לי מקום מוגן ואוהב לחזור אליו. לפעמים כל מה שאני צריכה זה פשוט חיבוק.