אז לפני שבועיים (כמעט בדיוק) נחתתי חזרה בארץ הקודש, אחרי שלושה שבועות מופלאים בקצה הדרומי של יבשת אפריקה.

רגע מקדים של גילוי נאות: כשהייתי ילדה ודמיינתי את אפריקה, זה התבסס בעיקר על מלך האריות ועל הקטעים המצוירים של השד הטזמני - דמיינתי יבשה צחיחה, מדברית, מלאה בקקטוסים וזוחלים מפחידים, שמש קופחת ובגדול שממה גדולה ואינסופית של חול והרים.

לכן היה זה אך טבעי שכשאגדל ואבחר מקומות לטייל בהם, אפריקה לא תהיה האופציה הראשונה שתחלוף בראשי.

כל זה כמובן השתנה ברגע שהחלטתי לטוס לזנזיבר (עם עצירה באתיופיה) ועיני נפקחו לפלאי הטבע המדהימים שיש באפריקה. הרגשתי כזה Mind blown של וואו ואני חייבת להיות פה עוד ואני רוצה לראות עוד ועוד מהיבשת המטריפה הזאת כך שכבר אחרי שחזרתי מזנזיבר רציתי עוד, והיעד המועדף הבא שלי היה מדגסקר. אחרי שמדגסקר התברר כלא רלוונטי בעונה זו של השנה כמעט סגרתי למוזמביק, אבל קריאה מעמיקה באינטרנט הראיתה לי שלמוזמביק לא כדאי לטוס לבד (במיוחד כשנוספים לזה תנאי התחלה שאני גם אישה וגם לבנה) ועדיף לבחור מקום מעט יותר מתויר, למשל דרום אפריקה.

אז דרום אפריקה!

במבט לאחור, ובהשוואה לכל שאר הטיולים שעשיתי בחיי, אני יכולה להגיד שזה היה הטיול הכי מסוכן ואקסטרים שעשיתי.

לא אקסטרים רק בקטע של באנג'י וכרישים, אלא אקסטרים בהיבט של קבלת ההחלטות לאורך הטיול, וההשלכות הפוטנציאליות שלהן.

אז נחתתי בקייפטאון, התפעלתי כמה העיר הזו מודרנית ומפותחת, גורדי שחקים, תחבורה ציבורית נוחה, מיליון מסעדות, בנקים ובקיצור מיני אירופה. אבל אז גם ראיתי את ה-Townships שלהם סמוך לעיר, וראיתי נרקומנים זרוקים ברחוב (אחד מהם רדף אחריי עד ההוסטל כשלא הסכמתי לתת לו כסף), וראיתי ילדים שמציעים מין לתיירים ברחוב תמורת תשלום, וראיתי תינוק שמוצע למכירה ברחוב ע"י אביו המסומם, וראיתי איך מקומי שודד אישה מבוגרת באמצע הרחוב, וראיתי איך מישהו חוטף לי את התיק כמעט בלי שארגיש אבל באסה לו כי חטפתי את התיק חזרה, והוא פשוט הלך לו.

היתה גם בחורה קנדית אחת מההוסטל שלי שעקבו אחריה לכספומט ושדדו לה 1000 דולר ואת האשראי יחד עם הקוד. סביר סה"כ.

אז פחדתי, באמת פחדתי. כשהסתובבתי לבד ברחוב ועם תיק, היה עליי גז מדמיע בהישג יד מיידי. ואז מה אם זה נראה כמו פטמה שלישית. וכשיצאנו בערב לאיזה בר או מועדון אז יצאנו בחבורה, ובחזור חזרנו במונית, גם אם זה רק מרחק של כמה בלוקים. וכשהייתי צריכה להוציא כסף מכספומט הייתי מבקשת מאיזה בחור להתלוות אליי. ובקיצור פיתחתי גמישות של 180 מעלות בצוואר.

הרצון הגדול ביותר שלי בטיול הזה היה לראות כמה שיותר מהמדינה שהוא לא ערים גדולות ומפותחות. אני נמשכת לטבע, לכפרים קטנים, לחופים ויערות והרים ומערות ונחלים ומפלים. לבעלי חיים וצמחים מיוחדים וכמובן, כמובן איך לא, לאוכל.

אז הדרך הטובה ביותר להגשים את הרצון הזה היתה לשכור רכב מקייפטאון ולהחזיר אותו בדורבן, עיר גדולה בצד השני של המדינה.

הוצאתי עכשיו מגוגל את היסטורית המיקומים שלי מהטיול, זה לא מכיל לגמרי את כולם אבל אפשר לקבל משם את התמונה:

אז כדי לעשות את המסלול המטורף הזה (בערך 3300 ק"מ) הייתי צריכה למצוא שותפ/ים לשכירת רכב ולטיול עצמו.

התלבטתי איך לבחור כי זה מסלול די מחייב - בערך שבועיים להיות יחד 24/7.

בסופו של דבר הכרתי באחד ההוסטלים בחור קנדי בן 40 שהוא צייד ודייג וגיאולוג ומפחלץ ועוד כל מיני דברים מוזרים, אבל עשה עליי רושם סבבה ואמין. מה שאהבתי בו היה שהוא ממש בעל תושיה, יודע להסתדר, מגיב מהר למצבים מסוימים שבהם יצא לי לראות אותו, וקשוח כזה - אין לו בעיה ללכת מכות ונוסף על הכל גם ג'נטלמן שכל הזמן דואג שאני בסדר ושיש מענה לכל צרכיי.

תהיתי מה הקאץ' (תמיד יש קאץ') ואחרי מספר ימים גם מצאתי אותו (התפרצויות זעם). אבל זה מעולם לא היה מופנה כלפיי ומעולם לא שם אותי בסיכון, וחוץ מליצור אווירה לא נעימה זה לא הפריע יותר מידי.

בגדול, לעשות איתו את הטיול התברר כבחירה די טובה - הוא חלק איתי מהידע העצום שלו על הטבע, הסביר לי על כל מיני תופעות מדהימות שראינו בדרך, קטף כל מיני פירות מוזרים וטעם ואם היה טוב נתן גם לי לטעום, נהג מצוין בדרכים לא סלולות שסיכנו את הרכב, הרחיק ממני אנשים מסוכנים, בישל מידי פעם, ואפילו לימד אותי לאכול פירות עם גבינה, שילוב שנשמע לי כל כך מוזר שהיה קשה לי אפילו לנסות, אבל מרגע שניסיתי לא יכולתי להפסיק.

אבל בהמשך לפוסט על התאבכות בונה והורסת, מרגע שנחשפתי להתפרצויות הזעם שלו היה לי קצת קשה להמשיך להרגיש נינוחה לחלוטין לידו. נזהרתי שלא לעצבן אותו, כי כשקיבל התקף זה נמשך לא מעט זמן. הפעם היחידה שנכנסתי איתו במודע ל"ריב" היתה כשנהגתי והוא סירב לחגור חגורה, ואני בתגובה סירבתי להמשיך לנהוג עד שהוא לא חוגר. קו אדום. הוא ויתר. על כל השאר יכולתי להבליג.

לאורך הדרך ראינו מקומות מדהימים. כמובן צללתי עם כרישים לבנים מתוך כלוב, זו היתה חוויה מדהימה. היו רגעים מסוימים שהבטתי בכריש חולף כל כך קרוב אליי, הסתכלנו עין בעין, איזו חיה מטורפת. וכשהם פותחים את הפה כדי לטרוף משהו - פאקינג וואו.

עוד חוויה מדהימה שיצא לי לעשות בדרך היא לקפוץ את הבאנג'י הגבוה בעולם מגשר.

216 מטר גובה - לעמוד על קצה הגשר ולהביט מטה היה אחד הדברים המסחררים והמלהיבים שחוויתי.

הנפילה עצמה, למרות שלא נמשכה הרבה הרגישה כמו נצח ומעולם לא הרגשתי חיה יותר.

ועוד חוויה, הפעם דווקא קטנה ו"פשוטה", שאהבתי במיוחד ואזכור תמיד - באחד המקומות שהגענו אליהם עשינו "טרק" קטן באיזו שמורת טבע סמוך לחופים. כמו מן אצבע של יבשה שבולטת החוצה אל תוך האוקיינוס ומוקפת מכל הכיוונים במים, והאצבע עצמה היא שילוב של גבעות, סלעים, מערות, חופים וצוקים. טיילנו שם קצת ואז הגענו לראשה של דיונה עצומה, בגובה של 40 או 50 מטר, שיורדת ממש כמעט עד קו המים.

הקנדי ירד אותה בריצה בלי למצמץ והמשיך במסלול לכיוון כלשהו שנעלם מאחורי צוק, ואני עמדתי בראש הדיונה, הבטתי למטה בהשתאות וחשבתי לעצמי, אילו רק הייתי כאן עם בגד ים, הייתי זורקת הכל ומתגלגלת על הדיונה כמו כלבה, עד המים, ואז נכנסת למים.

ואז חשבתי שוב - בגד ים? זה מה שיעצור אותי?

הורדתי את הסנדלים ואת התיק והשלכתי אותם הכי רחוק שיכולתי כדי שיגיעו הכי למטה שאפשר.

נשכבתי על החול. פרשתי ידיים. נשמתי.

התגלגלתי למטה על הצד כמו נקניקייה. התגלגלתי כל כך מהר שכבר לא יכולתי לעצור, התכסיתי כולי חול, נשמתי ואכלתי חול, אבל הרגשתי כל כך טוב! הגעתי למטה כשכל גופי וכל בגדיי וכל כיסיי ואפילו תחתוניי (!) מלאים בחול.

התפשטתי ונשארתי עם תחתונים וחזייה, ורצתי למים. הייתי לבד בחוף.

המים היו גליים וקרירים, והיכו בי בבת אחת ונעתקה נשימתי, ואז חזרה בבת אחת, עמוקה ונרגשת.

נתתי למים לשטוף ממני את הכל, את החול, את הספקות, את החששות ואת הדאגות. זה הרגיש נהדר.

ככה זה נראה מראש הדיונה (הנקודות השחורות הן אנשים)

מפתה, לא?

עוד מקום מדהים שהגענו אליו נקרא The coffee bay, ובצמוד אליו יש פנינת טבע מרהיבה שבתזמון מופלא הגענו אליה בדיוק בשקיעה. הספקתי לטפס על גבעה גבוהה בדיוק בזמן הנכון, וזה מה שראיתי:

בין לבין גם זחלנו במנהרות מאוד מאוד צרות במערות (אחד המעברים המאתגרים היה טיפוס בזוית של בערך 70 מעלות במנהרה כל כך צרה שבקושי אפשר לזוז), טיפסנו על הרים, חצינו יער גשם בגשם (ברגל כמובן), חצינו כפרים קטנים ועניים כל כך שהרגשנו שחזרנו בזמן 200 שנה אחורה, בישלנו ארוחות ערב בהוסטלים שישנו בהם, פעם אחת גם בטעות הצתתי שריפה במטבח...

אחד החלקים האהובים עליי היה לפגוש בכל ערב אנשים חדשים מכל קצוות העולם. אהבתי גם את העובדה שלא פגשתי אפילו ישראלי אחד, ושמטיילים אחרים הופתעו לפגוש ישראלית. אחד מתחביביי זה לשאול מישהו מאיפה הוא בעולם, ואז לומר לו משהו בשפתו. ככה אני עושה בהולנדית, גרמנית, איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, רוסית, יפנית, הודית וערבית. בחלק אני יודעת יותר ובחלק פחות. אני עדיין לומדת לגבי שאר השפות, זה בתהליך :) אגב, תמיד כשאני עושה את זה אז האנשים מניחים שאני דוברת את השפה וממשיכים ללהג משפטים שאני לא מבינה, ואני מחכה לראות מתי הם יבינו שאני לא באמת יודעת, וזה תמיד משעשע.

עוד אחד מתחביביי זה לפגוש ישראלים ולא להגיד להם שאני ישראלית, ואז להקשיב למה שהם אומרים בעברית, במיוחד אם זה עליי. אבל זה לא יצא לי לעשות הטיול.

אז מהבולטים שפגשתי:

איראני שעשה לי סיור רגלי בקייפטאון ואח"כ אכל איתי ארוחת ערב

קפטן הודי של ספינה שעגנה באיזה נמל לאורך הדרך שהזמין אותי לסעוד איתו ארוחת ערב על הספינה

הגרסה האפריקנית של מיקי בוגנים שהציע לי נישואין

הודי שחי בדורבן שהזמין אותי לפגוש את משפחתו וללכת איתם יחד לסגוד לפרות (טרו סטורי)

אמריקנית שעובדת בהפקה של ברודווי ואחראית על המחזמר פאנטום האופרה

בריטי שהפטיש שלו זה נשים ישראליות שיודעות לירות ברובה

דרום אפריקאי (לבן) נוצרי וגיי שמאמין שהיהודים הם העם הנבחר ולכן שאר העמים צריך לשרת אותם, והתחיל לשרת אותי

אמריקאי שאומר oh my gosh והאמין לי שאני חשפנית

בחורה צעירה מקומית (שחורה) שחיבבה אותי כל כך שכתבה לי מכתב אהבה באפריקנס (שפה מקומית) על פתק

דוקטורנט גרמני שלא מכיר בכוחה הצבאי של מדינתו

ברזילאי שבקושי הצליח לדבר אנגלית אבל הוא רופא בכפרים של האמזונס (איפה שהייתי!)

ועוד ועוד

אגב, משהו ששמתי לב אליו באפריקה (גם בזנזיבר וגם בדרא"פ)

יש למקומיים השחורים שם קטע עם שיער - קרה לי המון פעמים שאנשים זרים פשוט ניגשו אליי ומיששו את שיערי, ממלמלים מילות התפעלות וקנאה. הייתי מצפה שאלו יהיו בעיקר בחורות אבל מסתבר שגם גברים עושים את זה. שמתי לב שיש להם חיבה מיוחדת לשיער רך וגלי - לאו דווקא חלק לגמרי. בקיצור התחלתי די להתרגל לזה שאנשים פשוט נוגעים או משחקים לי בשיער. זה לא שמשחקים לי בציצי או משהו.

אה רגע.

הפעם נשבר שיא חדש של מוזרות, כשלקראת סוף הטיול החלטתי להתפנק עם מסאז' אפריקני למהדרין, והלכתי לאיזו בחורה באיזה מכון ספא הכי פחות חשוד שמצאתי. כשהיא אמרה שהיא תעשה לי פול באדי מסאז' לא חשבתי שהיא התכוונה לכך באופן המוחלט של הביטוי - לכן כשהיא ביקשה ממני לשכב על הגב והתחלה לממש לי את הציצי, אתם יכולים להבין כמה הופתעתי.

לא רק שהיא לא כיסתה לי את החזה במגבת כששכבתי על הגב (כמו שנהוג לעשות), היא אף הגדילה לעשות ולקחה מלא שמן ופשוט מרחה לי אותו על כל החזה, ואז התחילה לעסות ולמשש! הייתי כל כך מופתעת שפשוט הסתכלתי עליה בשוק, לא בטוחה אם היא חושבת שזה אמור להיות חלק מהמסאז' או שהיא סתם נהנית מזה. היא התעכבה אפילו על הפטמות בקטע מטריד, וכשהחלטתי שהגיע הזמן להגיד משהו היא עברה לבטן.

(היא אגב עשתה אותו דבר על התחת, אבל כיוון שבתחת יש אשכרה שריר שאפשר לעסות, החלטתי להנות מהספק)

אז אם לנסות ולסכם איכשהו.

הייתי יכולה לכתוב ספר על כל התובנות שעלו בי בכמה חודשים האחרונים, עם ריכוז די גדול מהם בטיול.

אנשים שואלים אותי ללא הפסקה איך זה שאני טסה כל כך הרבה ומטיילת המון. ושהלוואי שהם יכלו לחיות כמוני, ואיזה כיף לי, ואיך הם מקנאים. ואלו אנשים שבאותו סטטוס כמוני בדיוק!! אותה משכורת, אותם תנאים, אותו סטטוס בחיים.

אבל ההבדל הוא בתפישה.

כן, גם אותי חינכו שצריך לעבוד ולחסוך עד צאת הנשמה. גם אותי חינכו שהכסף לא גדל על העצים ושצריך להגביל את ההנאות ושבכלל עדיף לחכות לפנסיה, שאז אפשר "לקצור את הפירות" ולהנות מכל מה שהשגתי.

באמת? לחכות לגיל 65 ורק אז להתחיל? למה?

אז עשיתי חישוב גס שמעריך כלכלית מה יקרה, אם חלילה, אבל רק חלילה, אנצל חלק מהכסף כדי להנות גם תוך כדי החיים ולא רק בפנסיה. התשובה המוערכת הגסה היתה שכדי לפצות על כך אאלץ לעבוד אולי חמש שנים יותר.

אז עכשיו אני שואלת, ואני שואלת ברצינות - למה להתמיד בשיטת החיים שמקדשת הנאה וחיי פנאי בעיקר בפנסיה, במקום לחלק את ההנאה לאורך כל החיים? ממה שיצא לי לראות, רוב האנשים בפנסיה לא יוצאים פתאום לטיולים הרפתקניים וחובקי עולם. הם חיים באופן רגוע, אפילו מחפשים לעצמם עוד עבודה כדי לא להשתעמם, והרי לכם חיסכון כלכלי מופלא, של אנשים שעבדו קשה כל החיים כדי שיוכלו להנות, וכשהגיע הרגע הם כבר עייפים או לא הכי בריאים, הם קצת איחרו את הרכבת.

אז כמו עתודאית טובה הכנתי גרף קטן שמסכם את השקפת עולמי.

בצורה גסה ומוקצנת, ככה רובם המוחלט של האנשים חיים:

כאשר ציר X הוא כמובן ציר הזמן והגילאים המשוערים.

והעבודה לצורך העניין כוללת בתוכה גם חיי משפחה וגידול ילדים.

וככה אני רוצה לחיות:

טשטשתי קצת את חלק ההנאה לעומת הגרף העליון, מתוך חשיבה שלשלב הנאה עם קריירה וגידול ילדים ינגוס מעט מטהורותה של ההנאה (ביחס לפנסיה שבה כביכול אין דאגות קריירה ו/או גידול ילדים), ומתחתי אותה על פני כמעט כל החיים.

בגרף אידיאלי הייתי גם עושה חורים באמצע הקו הירוק כי הוא כמובן לא יכול להיות רציף, אבל אני מודה שהתעצלתי לצורך העברת הנקודה.

הוספתי עוד 5 שנים לעבודה, בשל אותו חישוב גס שתיארתי קודם, והתחלתי את ההנאה מגיל 23 בערך.

זה לא מדע מדויק. זה לא נכון לכל בני האדם.

אבל זה מה שנכון בעיניי ובשבילי - וזה כולל בתוכו הסתכלות רבת שנים על אנשים מסביבי בכל טווח הגילאים ועל אופן קבלת החלטות.

אז עכשיו אני כמובן מנצלת את היותי ללא ילדים וללא מחויבות משמעותית לקריירה - כדי להנות מהחיים כמה שאפשר.

ואני יודעת שגם בעתיד כשאגשים את הקריירה שאני מחפשת ואהיה אמא לילדיי ואישה לבעלי - לא אנסה לדחות את ההנאות לפנסיה, אלא אחפש ואמצא דרך לשלב אותן במהלך החיים הנוכחי.

זו אחת משאיפות חיי בכל אופן.

אז לכל מי ששאל - זה למה, וככה אפשר, וחבל שלא, כי חיים רק פעם אחת, ולצערנו אנחנו גם לא יודעים מתי נמות.

בברכת שבוע מלא בחוויות לכולם, וסחטיין למי שקרא עד לפה