מונולוג 1 (ואולי גם פתיח)

תמיד כשאני נוהגת רצות לי בראש מלא מחשבות שחייבות להכתב, ושאם לא הייתי בנהיגה 'לאנשהו' או 'מאיפשהו' אני בטוחה שהייתי כותבת.  אבל המחשבה ההיא חולפת ואחריה באה עוד אחת, כמו 'לכתוב פוסט על מיוחדות', או על התקופה שבה אני נמצאת. וכשקפצתי לקנות משהו מה'מנטה', חשבתי על כמה אהבתי משמרות לילה בצבא. איך כל העולם שוקע עם השמש, והיום שלך רק התחיל, רענן, קריר, דממת לילה מחבקת, גלקסיית כוכבים מעל, ובסיס ישן ונח. 

מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי מהחושך, עד היום אני פוחדת מהחושך. אני מרגישה שיש איזה מישהו שעוקב אחרי, איזה רשרוש טורדני. כשהייתי במדבר לא פחדתי ממנו. החושך היה לי לחבר. היינו מנגנים ביחד על גיטרה מחוץ לחמ"ל, מכינים ביחד קציצות תפוח אדמה של חברת "תפוגן" ב4 לפנות בוקר, היינו מטיילים בבסיס האהוב ושומעים קולות רחוקים, וקרובים . הרבה פעמים תהיתי למה אני פוחדת מהחושך בבית, או ברחוב, אך באמצע מדבר, סמוך לגבול, לא פחדתי.

 אולי בגלל שכשהייתי שם, בבסיס, היו עוד כמה כמוני, שהיו ערים, ושמרנו אחד על השני. 

שיחה 1

"אתה יודע.." אמרתי לאחי, "אני לא אוהבת את צפון הארץ." 

"צפוי.." הוא אמר והמשיך להביט אל עבר הנוף הנפתח מפסגת אבינדב שבגלבוע. ההר היה מלא צמחיה ירוקה, אביבית. ולרגליו ריבועים צבעוניים של חקלאות. התגרדתי כולי מהפריחה ומהעשבים, ולרגע לא הבנתי, מה לאחי ולאבחון השקפותיי. "צפוי, למה?" שאלתי 

"כי את לא אוהבת את כל מה שכולם אוהבים, ואוהבת את מה שכולם לא אוהבים." 

חצוף, חשבתי. מניין לו, ובכלל, איזו הסקת מסקנות חסרת ביסוס. משהו בתוכי התקשה, ולרגע נסדק, התרכך מעט. התחילו לרוץ במחשבותיי כל הדברים שאני אוהבת- אריק אינשטיין ומאיר אריאל, תחתוני סבתא, נגב, מדבר...... וכל הדברים שאני לא אוהבת- פאבים, בירה, מסיבות, חיי לילה, צפון הארץ, מינסטרים, קולנוע, סיגריות, קעקועים, פירסינג .... הדברים נערמו בערימות כעובדה בלתי נתנת לערעור.

איך הפכתי לאדם כזה, שבוחר דברים חביבותם בקהל?

התעתשתי, והבנתי. אהדת הרוב מוזילה מהערך של הדבר אותו אני אוהבת. היא מוזילה מהערך של המוזיקה, של המקום, של הדבר, כשהוא נהפך להמוני, ואוהבים אותו 'כי כולם אוהבים' או כי לא מכירים שום דבר אחר.. 

שיחה 2 (אחד שלי ואחד לא)

"רונה, את כל כך מיוחדת."

"מה כל כך מיוחד בי?" שאלת ,

רציתי להגיד לך שזה שכשאת מכינה קציצות את אוהבת לטעום מהן לפני שבישלת אותן זה מיוחד, רציתי להגיד לך שזה שכל הזמן נושרת לך שיערה מהראש ונתפסת לך בתוך הגב, ואת ישר עולה על זה ומתחננת שמישהו יוציא לך אותה, זה מיוחד בך.רציתי להגיד לך שכשאת מורידה חולצה את תמיד מנסה להוריד אותה בלי שהיא תתהפך, גם אם זה ממש מסובך ולוקח לך איזה רבע שעה, זה מיוחד, או שאת שונאת ירקות אבל אוהבת עגבניות וזיתים זה מיוחד, או שאת עושה בכל תקופה תספורת משוגעת, כי את מרגישה שאת צריכה שינוי בחיים, אבל את לעולם לא תודי בזה ,  זה מיוחד בך. רציתי להגיד לך שהדרך שבה האף שלך זז בצורה מצחיקה כשאת צוחקת שזה מיוחד. רציתי להגיד לך שאם מתרכזים אז יש לך איזו חצי גומה, ורק בלחי אחת, בלחי ימין נדמה לי, ושזה די מיוחד. רציתי להגיד לך שהצחוק שלך מיוחד, וזה שהשיניים התחתונות שלך טיפטיפה עקומות, זה מיוחד.  וזה שאף אחד לא יודע שאת בחיים לא התאהבת באף אחד כי את קצת שבלול זה מיוחד, ושאני הייתי הראשון, זה גם מיוחד בך.. וזה שיש לך חלומות משוגעים כמו לטפס על האוורסט, או לגור בגבול עם לבנון, או להיות רועת צאן זה מיוחד, וזה שאת בטוחה שתגשימי אותם, זה בכלל מיוחד.. וזה שאף אחד כמעט לא יודע שאת חולמת לעשות ניתוח ליישור אזניים, זה מיוחד.  

הסתכלתי עלייך והמשכת בעיסוקייך, כאילו לא נאמרו כאן דברים מיוחדים בכלל, כמה את מיוחדת, רונה, חשבתי, והמשכתי בעיסוקיי.

מונולוג 2

יש רגעים שאני מרגישה מנותקת. מנותקת מהזמן , ומהמקום , ומהעלילה ומהגיבורים. מרגישה שאינני חלק מן העניין, שאינני חלק מכל עניין-שהו.

יש ימים שלא מתחשק לי שום דבר. שלא מתחשק לי מלוח ולא מתחשק לי מתוק, ואפילו לא משהו ממש מיוחד שאוכלים רק בזמנים מיוחדים.

יש תקופות  שאני לא אוהבת אף אחד. אני לא אוהבת את אמא ולא אוהבת את אבא, ולא אוהבת אף חברה וגם את עצמי, אני לא ממש אוהבת.

יש אנשים שכשאני רואה אותם, או מתערה בהם, אני חשה מכלול של רגשות. אני שמחה, ועצובה, ושונאת ואוהבת, וכועסת , ומאושרת ומרגישה המון פספוס והחמצה.

 אז אני הולכת הביתה כמה שיותר מהר, מורידה הכל , לובשת אותי, והולכת לישון. שמחה, ועצובה, ושונאת ואוהבת, וכועסת , ומאושרת ומרגישה המון פספוס והחמצה, ונרדמת. 

כמו אהבה?

מרפרוף משותף שלי ושל אמא בתמונות ישנות, נתקלנו בתמונה שצילמה אותה דודה שנפטרה בטרם עת בשנה שעברה.

נזכרתי גם שהיא חלתה לפני כן ובמקרה דיברה עם סבתא בטלפון ואמרה לי כל מיני דברים שהם מילות פרידה ללא פרידה, ולבי נצבט.

וחשבתי על זה שמעולם הקשר ביננו לא היה מיוחד מדי. התראינו באירועים משפחתיים והחלפנו את המילים הרגילות.

חשבתי על זה שיכול להיות שלא ראיתי אותה גם כמה שנים נניח, אבל ברגע שבשרו לי שהיא נפטרה התעצבתי מאד.

אני זוכרת גם שכשילד מהכתה שלי נפטר מסרטן, בכיתי המון , והיה לי מאד קשה, אבל הקשר ביננו כלל לא היה מיוחד, ואני מניחה שגם, אם היה נשאר בחיים, לא היינו בקשר עד היום. שלמעשה , לא יכולתי לראות אותו כל החיים ולא היה מפריע לי בכלל.

אני מנסה להבין היום למה בכיתי כל כך הרבה, למה מוות מעציב אותנו כל כך למרות שהוא לא בהכרח מסמל פרידה.

אולי בגלל העתיד שיכל להיות לו ונבצר ממנו. אולי בגלל המשפחה שלו, שוודאי כבר לא כשהייתה, אולי בגלל שהפחד הזה אוחז בי לחוש באובדן הנצחי-מדי הזה.

אולי כל הדברים הנצחיים האלה מפחידים אותנו כל כך בעצם.  כמו עזיבה למקום רחוק, כמו נישואין, כמו הריון, כמו אהבה?