העבודה החדשה מוכיחה את עצמה בדבר אחד - היא מוכיחה לי מעבר לכל ספק שלא אוכל "לממש את עצמי" דרכה (איזה ביטוי גדול כביכול, אבל קצת חלול, שמצריך סוגריים). מדהים איך נכנעתי לכל מיני שמות גדולים לתפקידים קטנים, מדהים איך לא למדתי לקח מכל העבודות הקודמות שלי. אף פעם לא הייתי כזו שלא נשארת אם רע, ועכשיו, עכשיו אני מתעוררת בכל בוקר, חנוקה מפחדים שאסור לעזוב, שזה מוקדם מדי, שאני עוד אמצא את עצמי שם.
יש אילוצים, עניינים. הזוגון ואני רוצים ילד, וילד רוצה כסף, וכסף מצריך עבודה מכניסה, והעבודה המכניסה מצריכה שגרה אפורה, והאפור הזה כבד עליי, יושב לי על הלב, מגרד את הקיבה שלי מבפנים.
בשבועות האחרונים אני קמה מוקדם, לפני השעון המעורר שיכריז על האפרוריות השגרתית. אני נשארת במיטה עם כאב בטן גדול, פעימות לב מואצות. התקף חרדה קוראים לזה, אני מניחה. בראש רצות מחשבות על העבודה החדשה, על דברים שאני צריכה לעשות ודברים שלא הספקתי לעשות ביום הקודם. מטלות, עוד מטלות, ועוד ועוד ועוד מטלות. אני נוחתת במשרד שלי בשמונה וחצי בבוקר ולא יוצאת ממנו עד שבע-שבע וחצי בערב. אני עייפה, והזוגון עייף, ואין מנוס מלהגיד לעצמי שאין ברירה, שעכשיו חשוב להתבסס, לחסוך, לקחת חלק בנטל.
אתמול הזוגון שאל - אז מה בעצם את רוצה לעשות? אמרתי שלכתוב. תמיד רציתי לכתוב. תמיד הייתי טובה בלכתוב. אבל זה לוקח זמן, להתבסס, ואיך עזבתי את העבודה הקודמת שבה הכתיבה הייתה הפרנסה. עזבתי כי לא כתבתי על מה שרציתי, כי לא כתבתי מתוך השראה, מתוך תמונות, מתוך צבעים.
אני מתנחמת בזוגון. אין לי הרבה יותר מקדמי חיוכים ממנו. הוא גורם לי לחייך, הוא גורם לי להרגיש נאהבת עשרים וארבע שעות ביממה. וזה גורר אשמה, אשמה - שוב - שאני לא תורמת את חלקי, שאני עסוקה בלחפור עם עצמי על כמה רע לי בעבודה הזו, במקום להבין שהדבר החשוב ביותר הוא המקום בו טוב לי, איתו.
עוד מעט יהיה לנו ילד. כלומר, בקרוב הוא יתנחל שם בפנים, ולי נדמה שזה יהיה הדבר שיפתור את הבעיות עכשיו. אבל כמה רציתי להביא ילד כשאני נקייה מבעיות, נקייה מטרדות יומיום, סגורה על עצמי. זו מציאות אפורה שמצריכה שבירת שגרה, שמצריכה ביטוי עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
