הדרך לעולם שלא קיים.

"את חזקה הרבה הרבה יותר ממני, כל הכבוד"

מעניין. 

אז זה מה שחושבים עליי מבחוץ?

חזקה?

אני מרגישה כל כך שבירה, כל כך לא מודה באמת. כל כך רוצה, כל כך זקוקה, כל כך.

הרבה דברים.

הרבה דברים רצים לי בראש.. והלוואי שהייתי מסוגלת להודות באמת. אני שבירה, אני צריכה,  אני רוצה. אני לא באמת כזאת חזקה. אני נעלמת. אני נשברת. אני נופלת, וזה אפילו כואב מאוד. אני רוצה לשבת ולספר, ולהודות. ולהגיד מי אני באמת. אבל למה אני לא בטוחה? ממה אני מפחדת? ואם תלך ותעזוב אותי כאן בחושך לבד זה לא יהיה אחרת אפילו מהמצב שעכשיו. כי אני לבד. ובחושך. ואני לא רואה את האור שבקצה. ואמנם הייתי על הרגליים וכבר מצאתי את השמחה ואת התוכן שבחיים שלי. ואני אפילו הצלחתי להפוך עולמות ולשנות את השגרה שלי בכזאת קיצוניות.

קיצוניות.

שמי האמצעי.

איפה האיזון שאני מייחלת לו כל כך הרבה אני שואלת את עצמי.

מתי הוא יגיע?

ומה אני עונה לך בכלל?

אני לא יכולה ללכת ולהיעלם כי אני כבר יודעת שזאת לא אופציייה טובה ואני אפסיד. אפסיד כל כך הרבה אם אעלם עכשיו.

בשניה אחת, להפסיד את הכל.

או יותר נכון להפסיד את המעט.

המעט שיש לי בידיים.

בא לי לקום ולצעוק על עצמי להפסיק להיות כזאת פחדנית ועייפה וחלשה.

פשוט תודי באמת והכל יהיה פחות כואב.

תתחזקי.

תתחילי להיות חזקה יותר באמת.

מה יהיה איתי, מה?