אני עומדת ומתבוננת ברגע המושלם בחיי. 

ממולי, ילד זהוב שיער וורוד עפעפיים, שוכב בעיניים עצומות ומכוסה בשמיכה נעימה בגוון תכלת. למרות שהטלוויזיה עוד פתוחה על התחרויות האולימפיות בעוצמת ווליום קיצונית, ואפשר לשמוע בבירור את השדרן מדקלם שמות אקזוטיים בהתלהבות, הוא נראה שלו מאוד. אני מביטה בו, בילד הקטן שגדל בסלון של המשפחה המצומצמת שלנו, שגדל בי. אני חושבת על העובדה שהשנה הוא יחגוג את יום- הולדתו התשיעי.

אני חוזרת על הספרה הבלתי-אפשרית. תשע... תשע... תשע... הוא דוהר אל העצמאות המוחלטת בקצב אולימפי משלו.

אני מלטפת אותו ומנערת מעט. הוא אינו מגיב, יוצר שיא עולם חדש בשחייה בחלומות. לבסוף פוקח את עיניו. אני לוחשת לו: "אהוב, צריך לעבור לחדר". אני מנערת אותו עוד קצת, בעדינות. לאחר מכן הוא מתיישב, מביט בטלוויזיה, מתרומם. אני זוכרת שהייתי המתעוררת. שהייתי בת תשע... תשע... תשע...

מאז גיל ה"כמעט תשע" שלי עברו כבר שבע שנים. אני זוכרת שעברנו, בדיוק כשהייתי בגיל הזה, לגור בדירה הזו. כל-כך הרבה התחלף בסלון של משפחת כ.  ימים, חודשים, שנים, רהיטים... אני מסתכלת על החלונות שעומדים איתנים במבחן הזמן, ותוהה כמה מראות מעניינים הם שקפו במהלך השנים האחרונות. כשאני מהרהרת על מי שאני הייתי בגיל תשע, אני נזכרת ילדה בוגרת מאוד, הומוריסטית, ייחודית, אנושית, מבינת עניין. גם הוא כזה, אני מניחה. ההוכחה לזקנתי היחסית היא שאני מזלזלת בבגרותם של ילדים. הזכרונות העמוקים שלי בוודאי משתווים לשל ילד חכם כזה. מי יודע, אולי הזכרון שלו יהיה דומה. אולי הוא יספר שאחותו הגדולה, שהייתה אז בת "כמעט שבע-עשרה" צפתה איתו בשקיקה כשנערה בת חמש-עשרה נצחה את אלופות העולם.

אני מקווה שיזכור. ואם לא את היום הזה, אז אחר, שאני הספקתי לשכוח. שיאהב אותי, גם כשיגדל, כשינסק לגובה גברי ויתגלח ויאונן ויחפש משמעות.

"אהוב יקר, אני אוהבת אותך הכי בעולם" אני אומרת לו כשהוא מדדה בצעדים עייפים אל חדרכו, אוחז וגורר את השמיכה מאחוריו.

"אני יודע" הוא אומר לי בעייפות. ואני חוזרת לסלון הריק בלעדיו ומקווה שהוא יודע באמת.

מעניין מה הוא יחשוב אם יקרא את זה כשיהיה בן שבע-עשרה.