לפתע צורך עז לציין- חודשיים מאז האינדינגב. עברו מאז- חודשיים. חודשיים. קשה להסביר את תחושת הבלתי אפשרי שאופפת את העובדה היבשה הזו. עוד שניה כבר אמצע פברואר. כל-כך שניה שכבר נשמע לי הגיוני. וכמה ישתנה עד אז? וכמה לא? ובן רגע- יהיה סוף פברואר, ונהיה לקראת מרץ. הכל עובר כל-כך מהר. זה הבהיל אותי קודם, ופתאום זה מנחם, כי פחדתי כל-כך הרבה על הזמן של השנה הזו, שאני לא לומדת בה. מנחם לדעת שהיא חולפת. והנה זה שוב מבהיל.

 אני קוראת המון. קראתי מאתיים עמודים ביומיים האחרונים, ואני נכנסת עכשיו למיטה, אז עוד מעט נוכל להוסיף למאתיים (הכל בשתיים, חודשיים, מאתיים...) כמות נכבדת. אפילו כתבתי קטע מהיר בהשראת חלק בו, כי פשוט יצא:

אלוהים, כמה שהתמוגגתי מגופו באותו הרגע, כמה שהובכתי מאותה התשוקה העזה שתקפה אותי. אני מסננת תשובות לדברים שאתה אומר וממלמלת משפטי םשישברו את השקט, לא יודעת איך להתמודד עם המשיכה העזה אל אצבעותייך, עצמות לחייך, עינייך החמות, האינטימיות. כל מה שרציתי הוא לכבוש אותן, לסמן בדגלים קטנים שמבטך, שהמבט הזה הוא המבט שלי, המבט אליי, המבט עליי. הו, אופיר. אל תלך לעולם, תשבור את מילותיי המבולבלות. תחצה את הגבול המוסרי הפיזי בין חברים טובים ותראה את דגליי המוצבים באישוניי; המבט שלי שלך, המבט אלייך, המבט עלייך. נשק אותי בשפתייך העבות והרכות למראה. תאהב אותי.

אבטאנ?