אני משיטה סיגריה ראשונה להיום בבריכה הרדודה ששוכנת במאפרה שלי, קופסאת שימורים ישנה, שקילפתי ממנה את העטיפה המכריזה "זיתים", ובתוכה מים שהתאספו מהגשמים הישנים, ששינו צבעם לגוון ירקרק-חיוור.

כל פעם שאני מאפרת נשמע רעש תוסס קטנטן שנוצר בעקבות הניגוד בין האש למים. אני יוצרת פלא מדעי קטנטן, משלי, שנחתם בכל פעם שאני מתמקמת בפינת השלווה שלי.

 את קופסאת השימורים הזו בחרתי אחרי שאמא מתה. היא השתמשה בה באותו הבוקר כדי להכין איזו פשטידה שהיא מצאה באינטרנט. קילפתי את העטיפה כדי להפוך אותה למשהו שלי, פחות כאוב. ווריאציה של המשכיות שיש לה בסיס מסויים. ועדיין, הגשמים העכורים שהצטברו מקבלים משמעות שאולה של הזמן שעבר.

הבית ריק, זה ניכר. אמא, את יודעת שעם רון, בן זוגך בשנתיים האחרונות, לא התחברתי במיוחד מעבר ללהסתדר, אבל חיבבתי אותו, הוא היה נחמד וראיתי שהוא מעלה בך תחושות רעננות של אישה צעירה ומאוהבת. משהו בי מצטער שלא נסעתי איתכם לחרמון באותו היום, ולא התרסקתי איתכם במכונית הגדולה והלבנה שאין לה כבר שום זכר.  אני מתגעגעת אלייך מאוד, אמא. המחשבה על ליאל שלעולם לא יחגוג את יום הולדתו השמיני מרסקת אותי כמו הנהג השיכור שריסק אתכם.  הבית ריק בלעדיכם, רק שנוג עוד נובחת לרעשים חתוליים מזדמנים, אבל שום דבר לא ממש נשאר.

המחשבות נוחתות עלי כמו מטוס ללא הזמנה, והן מתחילות להרעיש בתדרים צורמים ורועדים. אני מכבה את הסיגריה בכח, יש לי מן חוק לפיו יש לי זכות לחנוק את הסיגריה כפי שהיא חונקת אותי.

מבריכת הזיתים העכורה אני עוברת למקום הנקי והמנקה. אני נכנסת לאמבטיה שמילאתי במקביל לסיגריה, הטקס המרכזי היומי שלי. סיגריה של לפני אמבטיה ושל אחרי אמבטיה, כשהרוח מתערבלת על הפנים הלחות, ועל השיער הנוטף ניקיון טהור. זו הסיגריה האהובה עליי, יש בה משהו טוטאלי ונעים.

רגל אחר רגל, התיישבות זהירה, גב וחזה חשופים מתרככים ואני מביטה בקו האופק בין המים לאדים החמים. הפעולה הזו מעניקה לי נוחות ויציבות, המקדש הפרטי שלי שנועד להתייחדות שיוצאת מגדר הזמן נשאר במקומו, המים עדיין חמים, האצבעות מזדקנות לשעה וחוזרת לעצמן לאחר-מכן, נשאר לי משהו שהוא אני.

 אחרי עשר דקות של מחשבות מתנדפות דופקים בדלת המרחב שלי. אני עוטפת את עצמי במגבת כחולה ורצה לפתוח, משאירה עקבות ריחניים.

"היי, סימה, הכל בסדר?". סימה הייתה ונשארה האחראית על תחזוקת הבית. מאז שהמשפחה הנותרה היא אני, היא דואגת להשאיר את הבית נטול אבק, בעיקרון, כי לא מזיזים בו דבר. אני גרה במן יחידת דיור בחצר, שאמא הציעה לי כשעברנו לגור עם רון, כדי שלא ארגיש אי-נעימות.

"כן, לא התכוונתי להפריע לך, תוכלי לבוא למטבח כשתסיימי להתקלח? יש משהו שאני צריכה לדבר איתך עליו". "סימה, לא למטבח, אני אצא עוד עשר דקות ואחכה לך כאן".

אני צועדת לאמבטיה ומתכופפת לרוקנה. סימה לא נוהגת להתחכך בקיומי, היא מקבילה לקיומי פעמיים בשבוע, ובכל זאת יש בה משהו נעים, רוטינה פשוטה שנותרה. סימה השקטה, האוספת את שערה למן פקעת נקיון וסדר, סימה שנותנת לי מנוח. ולכן הצורך שלה לדבר איתי הדאיג אותי. היא יודעת שאני לא נכנסת לבית מאז התאונה.

 אני לובשת חולצה גברית גדולה ותחתונים, מסרקת את שיערי, מנקה שאריות איפור במן יסודיות שמטרתה למצוא עניין בדבר פשוט ויעיל, עם מטרה פשוטה. לבסוף אני יוצאת והיא מחכה לי שם, מציתה סיגריית ווג ארוכה. אני לוקחת סיגריה מגולגלת משולחן הכתיבה שלי ומצטרפת אליה, מתיישבת על האבן הגדולה שליד הכניסה. כמעט אומרת: "הכל בסדר, סימה?" אך עוצרת את המילים, כי אני יודעת שלא, ואני מעדיפה פשוט לתת לה להתחיל.

"וורי, את יודעת שזה היה צריך לקרות בשלב מסויים", היא פותחת במשפט בלתי נמנע, כמו הצעד שהיא עומדת, ככל הנראה, להציג. "דיברתי עם משהי  לפני חודש, קוראים לה רינה, אבל לא רציתי להגיד דבר עד שהעניין הפך לוודאי. משפחה חדשה עומדת להכנס לדירה. " היא מביטה בי ואני לא משיבה מבט. יש בי מן אטימות מתבקשת, כפי שאני תמיד מגיבה לדבר כאוב וצפוי, "אם תרצי, תוכלי לשמור על מרחב הדיור שלך, אם לא, תוכלי להשכיר דירה מהכסף של הצוואה ושל ההשכרה של הבית. אם תרצי לקבל אותו, או את השטח, כשתגדלי, הוא שייך לך. בעיקרון, הוא שלך כבר עכשיו, אבל אין לך מה לעשות עם בית גדול כזה, ואני לא חושבת שזה יהיה רעיון נכון שהוא יישאר ריק, או שתשארי לגור במקביל אליו".

אני שותקת. סימה צודקת, זה צעד בלתי נמנע שחשבתי עליו הרבה לאחרונה ובכלל, אבל זה צעד שלא הייתי מסוגלת לעשות, פשוט לעזוב, פשוט להשלים, להגיד לעולם "אתה צודק. זה נגמר".  היא מחייכת חיוך קטן, שבור, מרחם, אבל במידה נסבלת, ועל זה אהבתי אותה. היא טופחת על גבי, מכבה את הסיגריה על סוליית הכפכף שלה, וזורקת לפח. והולכת. ומשאירה אותי ככה. חושבת.

אני שואפת שאיפה מהסיגריה המגולגלת שלי ומוציאה אותה באיטיות, אני לא מבחינה בה במיוחד, אבל היא עושה סדר בראשי. אני לא חושבת עכשיו. רק שואפת ונושפת, שואפת ונושפת. תסריטים קצרים וריקים עוברים לי בראש לגבי מעבר או הישארות, לגבי תחושת העזיבה, לגבי חיים חדשים, לגבי חיים ישנים. אני מדפדפת בהם כמו ילד בספר, בעניין פשטני וחסר הבנה. דפדוף לשם דפדוף, מחפשת ומוצאת את הציורים ואף אחד מהם לא מרתק אותי באמת, לא כרגע. האטימות עומדת להסדק, אני שומעת את הקרעים שלה כמו מוזיקת מועדונים נוגה ורחוקה, אך לבינתיים אני מתנחמת בה בדרך לא מתנחמת.

בסוף הדפדוף הממושך אני חוזרת למרחב, השקיעה מראה אותותיה ואני מגלגלת עוד סיגריה. ממשיכה באותה הרוטינה. באיזו פינה במוחי האיטי אני מבינה שאני עוזבת לדירה חדשה, והפינה הזו נהיית מוחשית אט אט, והיא מובילה בשביל דק דמעה חמה לנזול על אפי.