כשהייתי קטנה הייתי מלחינה בכי, ובוכה אותו בזיופים אמינים, בסולמות מנטליים. זה לא שלא בכיתי באמת, פשוט התפלאתי מהיופי של זה, מהקלות של הרגש לצאת החוצה, מהיופי של הבכי. או לפחות, הרגשתי מלאה יותר, הייתי שרה דמעות.

 עכשיו אני לא בוכה, וקצת מפחדת מלבכות. במקום זה, אני מאלתרת במטבח ומציירת בפאב על דף קבלה ועט. זה נעים, זה מפרה, אבל אני כבר לא בוכה. לא בכלל, ובטח שלא ברמה שניתנת לנגינה. פעם הייתי נהנית מהעובדה שרגש שוטף אותי, עכשיו אני מתנגדת אליו.