אנחנו נושאים איתנו תמיד שק של חרטות.
כשהוא נהיה ממש גדול וכבר דיי כבד - נעשה קשה לסחוב אותו.
לכן אין ברירה, צריך לעצור לרגע, לשבת בצד הדרך, ולרוקן אותו קצת.
אתם יודעים, כדי שאפשר יהיה להמשיך במסע.
אצלי זה קורה בלילות רוב הזמן.
פתאום נמאס, פתאום אני נשברת, פתאום אני חייבת הפסקה.
ואז המוח מתחיל לגלוש לו אחורה, להעלות לי חרטות והרהורים.
מהיום בצהריים, מאתמול, מלפני שבועיים, מלפני 10 שנים.
ואז צריך לסנן.
צריך לשבת ולהכריח את עצמי להתמודד עם כל עניין ועניין.
מה שהתמודדת איתו, אפשר לזרוק הצידה.
מה שלא התמודדת איתו, חוזר לשק, עד הפעם הבאה.
וככה השק מתרוקן קצת.
לתקופה מסויימת.
ולאט לאט מתמלא שוב.
עד החשבון נפש הבא.
ויש דברים שתוך רגע את אומרת "זה ממש שולי. עזבי את זה." וזורקת.
אבל יש דברים שנושאים שנים.
שנים בשק.
שנים של חרטות על דברים קטנים ובאמת שוליים
שאת פשוט לא מצליחה לשחרר.
וזה אוכל אותך בפנים.
אז איך נפטרים מהם אחרי כל הזמן הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: