אני מומחית בלאבד דברים.
בין אם מדובר בדפים שמלאים בציורים ורשימות, או אפילו מחברות כאלה, עטים, שפתונים, כסף, כרטיסים, אוזניות,
צמידים, קרמים, מפתחות, מטענים, חולצות, גרביים, תחתונים (לא במובן הזה, נו!), סיכות, גומיות, מספרי טלפון וכו וכו וכו
קיצר, הכל! אם ניתן לאבד את זה - אני אאבד את זה. חוץ מ..יו נואו
בין היתר, אחד הדברים שאני הכי טובה בלאבד, זה אנשים. זה פשוט בא לי בקלות.
לאבד אותם, להתרחק כלכך ובסוף לנתק קשר, מבחירה שלי או שלהם, לא באמת משנה.
עכשיו, עקרונית, לאבד קשור ל-לשכוח. לשכוח איפה השארת משהו, מה קרה לו, מה עשית איתו.
אבל את האנשים אני לא שוכחת. וכאן הבעיה. בערך כל אדם שיצא לי להכיר, אני זוכרת.
כל בנאדם שיצא לי לנהל אינטראקציה איתו, קשה לי לשכוח. זה גם קצת מתחבר לכל עניין החרטות מהפוסט הקודם.
וזה מציק. זה מציק ומעצבן ומשגע. בעיקר כשמדובר באנשים שנעלמו מיוזמתם. אנשים שהייתי שמחה שישארו עוד קצת.
והיום.
היום הזה מלא באנשים כאלה. או זכרונות ומחשבות על אנשים כאלה.
אנשים שנעלמו ולא ישובו לחיי, לא באמת משנה מה. אנשים שאני העלמתי מחיי. אנשים שבחרו להיעלם מחיי.
והחלק הכי גרוע? אנשים שהולכים ונעלמים מחיי ברגעים אלה ממש.
והאמת העצובה מכולן היא שכבר אין לי איך לגרום להם להישאר. מאוחר מידי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: