לפעמים נדמה לי
שהדבר הכי עצוב בעולם
הוא לפגוש גיבורים קטנים
שנפלו ונכנעו לצד הדרך.
גיבורים קטנים שהתעייפו.
גיבורים קטנים שנפגעו.
גיבורים קטנים שהתייאשו.
הם כבר לא מאמינים בעצמם.
הם כבר לא מאמינים באחרים.
הם כבר לא מאמינים בכלום.
הם שכחו את הכוחות שלהם,
שכחו שהם מסוגלים להתמודד עם כל דבר בעולם....!
אם רק ירצו.
הם פשוט ויתרו.
כולנו גיבורים קטנים.
ואני חושבת,
שברגע שאדם מפסיק לראות בעצמו את הגיבור הקטן,
הוא שוכח מה הוא שווה.
יותר מידי גיבורים קטנים נשברים ונופלים.
אבל זה נורמלי.
גם לגיבורים יש חולשות.
הצרה היא שמאוד קשה לקום.
בעיקר אם הפסקת להאמין.
אולי התפקיד שלנו, הכוח שלנו,
עד כמה שהוא נדמה קטן, שולי וחסר משמעות,
הוא פשוט להושיט יד לגיבורים הקטנים שנפלו,
להזכיר להם שהם כאלה, גיבורים,
ולעזור להם לקום
ולחזור להאמין בעצמם.
זה מה שיהפוך אותנו לגיבורים באמת. ואם במקרה סימנתם את הקטע, תדעו שהוא מוקדש לצח ♥
אולי הוא הכי מכוער בעולם. הגבות והפה בעיקר. אבל השעה שעבדתי על הקטנצ'יק הזה הייתה נפלאה.