הזמן טס. ממש. בין אם נהנים ובין אם לא. הנה כבר היומולדת מעבר לפינה. ואז פסח. ואז גיוס. אני לא מרגישה שהזמן מתבזבז, באמת שלא. אבל הוא פשוט עובר מהר מידי. והכל משתנה מהר מידי. והפחד גובר לאט לאט.
אם להודות באמת, מה שאני עושה בחצי שנה האחרונה הוא לא שונה בהרבה ממה שעשיתי 12 שנה בבצפר. מאז שסיימתי אני רק לומדת. אבל אלה לימודים שונים. אלה לימודים בשביל עצמי. מדובר בלימודים והתנסויות בדברים שאני בוחרת, רוצה, אוהבת. אני עושה מה שמעניין אותי, מה שעושה לי טוב, מה שממלא אותי בתחושת סיפוק. ופתאום, אני מסתכלת אחורה על התקופה הזו, ואני מבינה שכל יום ויום למדתי.
היום הזכרתי לאמא את הגיוס שקרב ובא. היא אמרה "אל תזכירי לי" והתחילה לבכות. מזמן לא ראיתי אותה בוכה. "די, אל תבכי, אני אחזור הביתה פעם בשבוע, ואחרכך כל הזמן, יהיה בסדר" היא רק בוכה יותר "אל תזכירי לי את זה יותר"
וכואב לי. כל זה מתחיל להרגיש כמו טעות. המומנטום עבר. אני שונה. לא הילדה ההיא מלפני חצי שנה עם הרעל בעיניים. קרו דברים בחצי השנה האחרונה ששינו אותי ואת נקודת המבט שלי על הכל. והאמת היא, שאולי מאוחר מידי, אבל אם הייתי יכולה לחזור, הייתי משנה את החלטותיי.
זה מדהים, העולם הזה. אני בד"כ לא מאמינה בצירופי מקרים, ולכן אני גם לא רואה במקרה הזה אחד כזה. זה מסר. זה טיפ. זו עזרה קטנה. כאילו מישהו לוקח ומסובב את הראש שלך קצת, ככה שתראי את הדברים בזווית מדוייקת ונכונה.
להדליק פלייליסט אקראי, בסדר אקראי ואז לשמוע את השיר הכי אקראי שיש והכי נכון לאותו רגע
כלכך נכון שהמון בעיות שלך מתפוגגות פתאום כי... את רואה דברים מהזווית הנכונה ו... מבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: