סיימתי קורס. הנה הסיכה, השרוך ואפילו רבט. הנה הסדיר.
הנה השנתיים הקרובות של חיי. מה אעשה איתן? בידי הדבר.
הקורס שינה אותי המון. 'המון' ולא 'מאוד'. כי הוא שינה אותי בהמון תחומים. אני כלכך לא אותה בחורה שהייתי לפני 3 חודשים. מה לא עברתי בחודשים הללו. וכולם אומרים שהשתניתי. וכיף לשמוע, כי נדמה לי שזה לטובה, וששינויים זה טוב, ואני רוצה להאמין שטוב, אז נגיד שלטובה. והכרתי מלא אנשים. ופיתחתי בטחון. ואני קצת יותר מאמינה בעצמי. ושונה גם חיצונית. מאוד שונה. גם פה רוצה להאמין שלטובה.
משברים לא היו חסרים. גם אישיים וגם מהסביבה. כשהחברה הכי טובה שלך, האבן התומכת שלך בקורס, מחליטה פשוט לצאת ברגע האחרון, ברגע הכי קשה, ואת נשארת בלעדיה, זה נראה לך כמו סוף העולם באותו רגע. אבל את אומרת לעצמך שהיא הייתה צריכה להישאר רק עד כאן ולו רק בשביל לשכנע אותך להישאר שבועיים לפני כן, "אם תצאי אני לא אשאר כאן. תישארי בשביל שנעמוד ביחד ונתגאה זו בזו בטקס סיום." ונשארתי בשבילה, אבל כשזה היה הפוך היא קמה והלכה. ובכל זאת נשארתי.
אפילו סגרתי שבת בסוף הקורס. נשארתי בדרום, 5 ימים שכבר הייתי אמורה להיות בבית. ובדיעבד? אחת השבתות המדהימות בחיי. הפרידה המושלמת מהאנשים המושלמים לעבור את הקורס הזה איתם. כזה קורס מדהים. אנשים כלכך שונים זה מזה בכלכך הרבה רמות והיבטים. כל יום לגלות משהו חדש, כל יום לדבר על נושאים שונים, כל יום להרגיש אחרת. כל רגע היה שונה. וגם הרגעים הכי קשים שם היו מדהימים, במבט לאחור.
אני חוזרת הביתה עכשיו. כי זה התפקיד, יומיות, לטוב ולרע. ואני לא יודעת להתמודד עם זה. לא זוכרת איך זה בית, הורים, משפחה. להיות תמיד עם אותם 4 אנשים במקום 30. להיות ברשות עצמי. להיות כפופה ל....למי בעצם? אני חושבת שעם כל הקושי להסתגל לקורס, יהיה לי קשה יותר להסתגל לבית. אני חושבת שאני הולכת לבכות כאן פי 4 מבקורס ולהישבר הרבה יותר. הפער בין מה שהיה פעם למה שיש עכשיו גדול מידי. עצום מידי.
לכל רגע בחיים יש את השגרה שלו.
השגרה בקורס הייתה נורא ברורה. כמו גם החוקים והגבולות.
כאן זה שונה פלאים. כאן הכל מטושטש. כאן זה הבית שלי (?)
אני אבודה. אני בצומת דרכים מטורפת. לאן עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: