המילים המתארות בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו.
אני מפחדת. כן, גם לי זה קורה. אני אמיצה בד"כ, אבל לא היום ולא עכשיו ולא בתקופה האחרונה.
אני מפחדת מכשלון כמו שמעולם לא פחדתי ממנו.
פעם פחדתי להכשל במבחן, כי מה אבא יגיד? אבא גאון ואבא מעולם לא נכשל בכלום. אז שאני אכשל? אני?
מי שמע על אפשרות כזאת שאני בכלל מסוגלת להכשל במשהו? ועוד עם הגנים האלה?
היום בבוקר עשיתי שיחת וידאו עם אבא בסקייפ, אמרתי לו שאני מפחדת, שאני מפחדת מכשלון ושלא אוכל להתמודד עם כשלון במבחן.
תגובתו? "למה שתכשלי? יש לך את הגנים שלי." אני לא בטוחה שיש לי את הגנים שלך, כי בכל זאת,
אתה טיפוס ריאלי לחלוטין שמפחד מאמנות, ואני טיפוס הומני לחלוטין שנחרד ממספרים ונוסחאות.
"אם הייתי חושב שלא תצליחי, לא הייתי משלם על המבחן הזה. אבל שילמתי, אז אני בטוח שתצליחי."
מפחיד אותי לא להצליח, אני לא יודעת מה יקרה במצב כזה, אבל הדברים בטוח לא ישתנו לטובה.
אני לחוצה. אבל זה לא מפתיע אף אחד ובטח לא אותי.
אני תמיד לחוצה וחסרת מנוחה, יש האומרים שאני היפראקטיבית וש"יש לך קוצים בתחת".
גם א' אמר לי כמה פעמים במהלך השהות המשותפת שלנו במיטה לקחת רסקיו או משהו, כי אני פשוט קפיצית.
אבל אמרתי לו שרסקיו מעולם לא ניצח את הלחץ התמידי שאני שקועה בו, ובטח שהוא לא יעזור במצב כזה.
(ואני לא מאמינה שהכנסתי לכאן את א', זה בכלל לא קשור אליו ואני בכלל מנסה לשכוח אותו, כנראה שזה לא הולך טוב כפי שחשבתי.
אבל היי, לפחות אני כבר לא חולמת עליו.)
אז כן, אני תמיד לחוצה ותמיד חסרת שקט, הלוואי והזמן ייגרום לבעיה המציקה הזאת להעלם, אבל היום אני הולכת להיות על סף התאבדות נפשית מהלחץ.
חוסר חשק, או חוסר מוטיבציה זה מה שקורה לי כשהמטרה שלי לא מעניינת אותי.
במקרה הזה, החומר למבחן לא מעניין לי את קצה הציפורן. אבל העתיד שלי, בשונה מזה, דווקא כן.
אני לא מבינה איך הצלחתי להגיע למצב של חוסר מוטיבציה כשמדובר במבחן הכי חשוב שאני צריכה לקחת אי פעם.
אבל גם לטובים ביותר זה קורה, אני מניחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
