אז אתמול סיימתי 12 שנות לימוד, ואם בזמן הבגרויות הרגשתי לחוצה, עכשיו אני מרגישה לחוצה פי 100. רק שעכשיו, אין לי שום סיבה טובה להיות לחוצה.נגמרו הבגרויות, וכפי שאני רואה את זה, פעם הבאה שאני שוב אבחן על משהו, יהיה כבר דצמבר (תקופת מבחנים באוניברסיטה או-יה).
אני לא מפחדת מהמבחנים האלו או משהו כזה, ומשהו שיקרה עוד חצי שנה ממש לא נמצא בטבלת הפחד שלי כרגע.
אז ממה אני כן? הרי זה לא שסיימתי תיכון עכשיו והפנים שלי מועדות לשממה, ועוד חודשיים אולי אני אתחיל לחפש עבודה בשכר מינימום באיזו גלידריה (סליחה, היום אין גלידריות, יש יוגורטיות).
העתיד שלי לזמן הקרוב כבר כתוב, וגם לא מזה אני מפחדת, כי אני לא יכולה לחיות כשהוא לא כתוב. אני לא יכולה לחיות בשממה, אני חייבת לדעת מה הצעד הבא.
אבל איכשהו, אני יושבת פה עכשיו מול הלפטופ, ואני לחוצה. ממש לחוצה.
אותה הרגשת לחץ שיש לי יום לפני בגרות כשעוד לא התחלתי ללמוד, או כשאני חייבת להתחיל לכתוב איזושהי עבודה ומתעצלת.
כאילו שהמוח שלי כל הזמן אומר לי, "קומי, קומי כבר, תעשי את מה שאת צריכה לעשות." אבל מה אני צריכה לעשות?
עבודה כבר יש לי, והיא עוד מהבית ובזמנים שאני רוצה, ככה שאני לא צריכה למהר לצאת מהבית, או להספיק להגיש מאמרים.
מועדי ב' אני לא צריכה לעשות, וגם לא מתכננת לשפר שום דבר.
לאוניברסיטה כבר התקבלתי, ולתוכנית מצטיינים כבר התקבלתי, ואת כל המבחנים שהאמריקאים דרשו ממני לעשות כבר עשיתי.
מצאתי כבר שותפה לחדר, ואני כבר בקשר עם אינספור אמריקאים שהולכים ללמוד איתי.
אפילו כבר יש לי תוכניות לעתיד עם ויקטוריה, אנחנו הולכות לחפש דירה ביחד בפיטסבורג במרץ 2011, ואז בסוף הלימודים, נעבור יחד לניו יורק סיטי ונתחיל לימודים לתואר שני שם.
ובגלל שגם היא וגם אני חסרות סבלנות, את הדירה למרץ כבר התחלנו לחפש.
כבר יש לי כרטיסים לחופשה בקיץ, במקום הכי מדהים בעולם. כמעט.
את הכרטיסים לארה"ב גם כן כבר יש לי, ואת כל המלונות עד שאני אקבל את החדר שלי באוניברסיטה.
קיבלתי כבר הזמנות לתנקסגיבינג וקריסמס, למרות שכנראה אני אבוא לארץ בקריסמס בסופו של דבר, כי יש לי כבר כרטיסים אפילו לזה.
אפילו החדר שלי מצוחצח ומבריק מאי פעם, כי אני חולת ניקיון ולא היה לי כוח לחכות עד שהמנקה תבוא, אז ניקיתי בעצמי, והיום היא באה וניקתה עוד יותר.
בקיצור, יש לי הכל. עבודה, לימודים, חופש.
למה המוח שלי עדיין טרוד? למה אני עדיין לחוצה? זה לא שמשעמם לי, אני יודעת איך שעמום מרגיש, וזה לא זה.
אני לא צריכה לעשות שום דבר, וידאתי את זה, כמו ששמתם לב.
מה הבעיה שלי? כל כך הרבה זמן הראש שלי לא היה נקי ממשימות, ככה שאני לא יכולה להתמודד עם זה? אני אולי בכלל לא יודעת להתמודד עם זה? יש לי כל כך הרבה זמן חופשי, לעצמי.
כל כך הרבה זמן התפללתי לרגע הזה, להיות אחרי הכל, עם תחושת הציפיה המדהימה הזאת מסביב, ואני לא יכולה להנות מזה.
למה זה קורה?
ציפיתי להרגיש כמו בקליפ הזה, וזה לא קורה.
ראיתי אותו לפני כמעט חצי שנה בפעם הראשונה, וחשבתי שככה אני ארגיש. אבל לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
