אמא שלי עוברת על החברים האמריקאים שלי בפייסבוק, וכל כמה שעות, מגיעה עם מסקנות חדשות של מי הולך לרצוח אותי/לאנוס אותי/לדרדר אותי לסמים הפעם.

ואז היא מתחילה לבכות באנוכיות, ולהגיד שהיא לא תוכל לחיות בלעדיי.

היא בכלל לא מתה עליי, אמא שלי הזאת.

אבל מה? אני הבת המושלמת. 

אמא שלי מכירה את כל מדינת ישראל בערך, ואין מצב שאני אסתובב איתה יותר מ3 דקות בממוצע, בלי שהיא תיתקל במישהו שהיא מכירה.

אז אני איתה, לנוחיותה הרבה.

היא יכולה עכשיו להתחיל להשוויץ בבת הזאת שלה, שלא רק מידה 0 עם עיניים כחולות, אלא היא אפילו חכמה.

אותה בת, שכנראה הולכת להרצח ע"י חבורת סטודנטים, באיזה בית ספר דרגה מינוס משהו לאמנות בפיטסבורג.

היא מעמידה פנים שהכל טוב ויפה ליד כל עם ישראל, אבל כשאני לבד, או פשוט לא איתה, היא תרים טלפון ותתחיל לבכות לי ולשכנע אותי לא לנסוע, כי ירצחו אותי שם. 

מי ירצח אותי שם? נכון, ג'ולייט תרצח אותי. 

כי לג'ולייט יש קעקוע של ילדה מחזיקה בלון בצורת לב על הגב, שזה פשוט סימן ההיכר של הרוצחים היום.

לא רק שג'ולייט תרצח אותי, היא גם תדרדר אותי לסמים בדרך, ואפילו תשדל אותי לזנות ואז תתן לחבר הזה שלה, מארק שהולך עם חולצת פיקניק, לאנוס אותי.

אמא שלי יושבת בבית, בפייסבוק, ומפתחת תיאוריות קונספירציה מפה ועד הודעה חדשה.

הכל נחמד, הכל מושלם, אני תלמידה מצטיינת באוניברסיטה בארה"ב, אני יפה ומושלמת.

כל החברים מוחאים כפיים ובוכים מקנאה וייאוש.

בפועל? היא בוכה לי כל הלילה, כל היום, כל הזמן.

הבית ספר הזה אמנם לא עילוי מי יודע מה, אבל גם אני לא כזאת וואו.

כן, יש לי אייקיו בשמיים ויחד עם זאת אגו בשמיים, ואת העיניים שגורמות לכולם לצאת בצווחת "וואו" קלה מידי פעם, ויש לי את המידה 0 ואת הפרצוף הדרום אמריקאי הזה, רק בצבע לבן.

ועם זאת, אני רחוקה מלהיות משהו מוצלח נכון לעכשיו.

אז היא מנסה לשכנע אותי להישאר, רק עוד קצת, רק עד גיל 20.

ומשם זה יהפוך לנצח כבר, כי מי רוצה להתחיל לחיות בגיל 20, רוצים להתחיל לחיות קצת לפני.

אני לא אשאר פה, אני והאגו נעזוב, נעזוב עוד 40 ומשהו ימים, ונהיה מצטיינים כמו שאנחנו יודעים, או רוצים לדעת.

בכל מקרה, יצא לי מבולגן מידי כל הפוסט הזה, זה בגלל שהעובדה שאני דוחה את העבודה כבר כמה ימים, וזה ממש מציק לי ומכביד עליי.

אבל מה אני אעשה? אין לי מוזה.

אוף, אני שונאת להיות עיתונאית מקומית. 

מה כבר קורה בחיי הסטודנטים בפיטסבורג כשקיץ וכולם בחופש? על מה אני אמורה לכתוב?... לעזאזל.

התחיל בינינו סיפור אהבה מוזיקלי, רגיש ומקסים.

הוא כתב עליי שירים יום ולילה, כל יום קיבלתי שיר אחר עליי, גיליתי דרכם דברים על עצמי.

לא ממש ידעתי שאני יכולה לשיר או לכתוב שירים אז, לא ידעתי הרבה על עצמי בעצם.

ואחרי כמה שבועות של היכרות איתו, הנשמה שלי נפתחה בפניי, ראיתי כמה יש בי וכמה אני יכולה.

התחלתי לשיר את השירים שלו, הוא נתן לי להקליט להם גרסאות כיסוי.

אחרי ששרתי כל אחד מהם אינספור פעמים, רציתי כאלה משלי.

התחלתי לכתוב שירים משלי באותה תקופה, תקופה כזאת יפה.

נתתי לאצבעות שלי לתקתק על המקלדת, ולמנגינה לזרום לי בגרון, לפי הקצב.

אחרי מספר חודשים כבר כמעט וכתבתי 100 שירים, את כולם רק הוא קרא.

לא ידעתי שאפשר להביע רגשות ככה. באמת שלא ידעתי.

כתבתי שיר על כל מי שנתקלתי בו, על כל מה שחשבתי, על כל מה שרציתי, על איפה שאני נמצאת.

אני מרפרפת ביניהם מידי פעם, ורואה את החלומות שלי מאז, מהיום, את התקוות והייסורים.

אני עוברת וקוראת, קוראת הכל, שוב ושוב.

איך רציתי בשיר אחד לעבור לגור באלסקה, ובשיר אחר רציתי לרקוד עם העצים ברוח.

איך חשבתי כל הזמן שפעם היה יותר טוב, ואיך לאט לאט המחשבה השתנתה וגרמה לי להבין שגם היום לא כזה רע.

אני קוראת על כל המחשבות והתחושות שלי מאז דרך השירים, אני לומדת להכיר את עצמי, את עצמי מפעם.

שמתי לב שרק בזכותו אני כותבת.

הייתה תקופה ארוכה של כמה חודשים שלא יצא לי לדבר איתו בהם, ובחודשים האלה לא כתבתי בכלל.

ישבתי מול המחשב ותהיתי, למה לא יוצא ממני כלום? מה השתנה?

ועכשיו הבנתי, זה רק בגללו, רק בגללך, אדם.

היום הוא הציע לי להקליט איתו דואט, ושנתחיל לשיר ביחד.

אני חושבת שתמיד רציתי את זה, ותמיד פחדתי לבקש.

תמיד רציתי לשיר ולהתפרסם בזכות זה, מאז שאני מכירה אותו.

אני מקווה שיום אחד, אולי בקרוב ואולי לא, אני אפרסם כאן את השירים שלנו.

וזה קרה עוד לפני תאריך הגיוס המתוכנן שלי בכלל, אז מה יקרה עוד שנתיים שזה כבר יהיה אחרי סוף השירות המתוכנן?

זה לא מפחיד אותי, כי כמות הגברים שכן סיפרתי להם על זה ונשארו איתי בכל זאת, הרבה הרבה הרבה יותר גדולה.

בעצם, הוא הראשון והיחיד שהעיר לי על זה אי פעם.

הוא הוסיף אותי לפייסבוק לפני ממש ממש הרבה זמן, ובדרך כלל אני לא מאשרת אנשים שאני לא מכירה (או מאשרת מסקרנות ואז מוחקת), אבל היה לו שם מגניב ושיער ארוך, אז אמרתי למה לא בעצם?

הוא התחיל לשלוח לי הודעות כל הזמן, אבל אף פעם לא הייתה לי שום כוונה להיפגש איתו, וכל הזמן זכרתי להגיד את זה שוב ושוב שוב "גם אם לא הייתי עסוקה עד מעל הראש, לא הייתי נפגשת איתך."

אבל הוא לא ויתר, ואני עניתי באדישות ומידי פעם אמרתי "אולי" ו"נראה", עדיין ללא שום כוונה להיפגש, כי היה לי לא נעים כבר.

במוח שלי הדהדה העובדה שסיפרתי לו שאני עוברת מפה באוגוסט, ובגלל זה, זה חסר טעם להיפגש, כי אני לא מחפשת שום קשר רציני עכשיו, אבל גם לא סטוצים.

אז איכשהו שלשום, אחרי שהייתי בטוחה שסיפרתי לו את זה וביטלתי אותו כבר לגמרי, הוא שלח לי הודעה "נו, נגמרו לך כבר הבגרויות? אפשר להפגש?" ואני בתמימותי הגבתי שלא, כי אני "חייבת לסיים לעבוד וגם לשלוח דברים לאוניברסיטה", כדי שיזכיר לו את העובדה שאני עוזבת.

אבל השאלה שבאה אחר כך הייתה "אוניברסיטה? מה עם הצבא?". 

"מה, לא סיפרתי לך?"............

בכל מקרה, סיפרתי לו על המתרחש, ואז המשכתי את השיחה כרגיל, לפני שהוא הגיב בחזרה. 

ואז הוא פתאום כתב לי "מצטער, כל העניין הזה של הצבא מפריע לי. עוד כמה שנים תביני את הטעות הגדולה שעשית." ומחק אותי.

ישבתי בשוק מול המסך עוד כמה דקות, ואז חשבתי על זה כל הלילה. 

המשכתי להגיד לעצמי שזה לא מפריע לי שהוא אמר את זה, שזה בסדר, שהוא אחד ממיליון שיגיד לי משהו כזה.

עדיין, לפני שהוא כתב את זה הספקתי להגיד שהצבא הוא זה שנתן לי את הפטור, וזה לא משהו שנאבקתי אצל הקב"ן בשבילו, אבל לא היה לו אכפת.

זה לא שאני מתכננת לגור בישראל שוב באיזשהו שלב בחיי, אבל דעות של אנשים מאוד מפריעות לי.

לא עשיתי שום דבר לא בסדר למעו הפטור הזה, בסך הכל, הצבא הוא זה שהחליט להושיב אותי על ספסל במשך 3 שעות, ואז לקרוא לי לחדר מאיים ולתת לי בו מידע על התנדבות.

זה לא שלא הייתי מעוניינת בפטור הזה מלכתחילה, וזה לא שהרגשתי צורך לערער עליו, אבל הוא עדיין לא הגיע כתוצאה ממאבק שלי.

לא אכפת לאנשים פה אם קיבלת פטור בגלל הצהרה טיפשית שלך כגון "אני דתיה", "אני פציפיסטית", "אני נשואה כבר 3 שעות", או בגלל שהצבא פשוט לא היה מעוניין בך?

זה לא בסדר, לא להקשיב לבנאדם ולהבין למה הוא במצב הזה. 

אולי זאת לא הייתה בחירה שלו בסופו של דבר, וחשוב לדעת להבדיל.

בכל אופן, יותר לא אכפת לי.

אני יותר לא מבזבזת את זמן הפייסבוק שלי באנשים שלא יודעים להקשיב ולא יודעים להבין וששמים עליך זין לפני שבכלל פתחת את הפה.