כבר שיגעתי כל כך הרבה אנשים, כבר שיניתי את דעתי כל כך הרבה פעמים. רציתי עיתונאות, קולנוע, עיצוב גרפי וכל כך הרבה דברים בדרך, ואז פתאום עשו שינוי מערכת קלים, הזיזו קורסים מפה לשם והרכיבו (איכשהו) מעיתונאות, עיצוב גרפי, צילום, עיתונאות מקוונת וקולנוע (מה?) את המייג'ור הנחשק שלי - מולטימדיה.

האמת, זה נשמע לי ממש כיף. זה לא סתם תואר עם נושא אחד, אני מקבלת מלא קורסים בכל מיני תחומים בתחום התקשורת והקולנוע, בלי צורך להחליט ולהתלבט (חוץ מכל הקטע הזה של להתלבט בין ה300 קורסי בחירה, שמתוכם אני צריכה לבחור רק 4... שיט).

לקח לי שנה פלוס מינוס להתקבע על המייג'ור שלי, ושיגעתי את כל היועצים שלי מיליון פעם כבר (אחת מהם רמזה לי בצורה יפה להפסיק לשלוח לה אימיילים.)

אז כרגע אני סתם תוהה כמה זמן ייקח לי להחליט מה הקורסי בחירה שאני אקח, אבל מזל שיש לי עוד שנתיים בערך עד שאני אגיע לשלב שאני מתחילה לקחת את קורסי הבחירה, שלא נדבר על הקורסים החופשיים (ושהאוניברסיטה תגיד תודה שהיא נתנה לי רק שלושה קווים פנויים לזה.)

אמנם ויק ניסתה כל השבוע לגרום לי לרצות לעבור למייג'ור שלה, שהוא סתם משהו ליברלי בלי התמקצות מסויימת (=מלא קורסים בסוציולוגיה. אני שונאת סוציולוגיה.) 

האמת שהייתי עוברת, כי מתאים לי משהו בלי טייטל מוגדר. אבל אם הייתי עוברת, הייתי מאבדת איזה 15% מכספי המלגה שלי, האחוז שנתנה לי המחלקה לתקשורת הפראיירית של האוניברסיטה (וכשזה באלפים אז 15% זה די הרבה כסף...) בכל מקרה, כך או כך אני גם יותר שאפתנית מויק, שהיום הגיעה למסקנה שכל הקולג' הזה לא בשבילה. 

אז עכשיו אני מחכה שהיועץ שלי ייצא מהפגישה שלו, למרות שהוא כבר היה אמור לצאת ממנה לפני איזה 4 שעות לדעתי, אבל אני לא ממהרת לשומקום כרגע. בתכלס זה לא כזה משנה אם אני אשנה את המייג'ור גם סמסטר הבא, אבל סבלנות זו לא אחת התכונות שניחנתי בה.

ויק לוקחת לנו חדר עם מיטת קינג סייז וג'קוזי בהולידיי אין עוד בערך שלושה שבועות, אנחנו כנראה נפתה כמה בחורים רנדומליים להצטרף אלינו לאיזה ערב של מוזיקה, אלכוהול וסיגריות (ואם יהיה לנו מזל ונמצא דילר חדש, יהיו גם דברים לא חוקיים) בג'קוזי. 

תכננו כל כך הרבה דברים ליום המסכן הזה של לפני תחילת הלימודים, אפילו שלמחרת אנחנו צריכות להיות ערות ממש מוקדם וללכת להרצאות מטופשות שמכריחים אותנו לנכוח בהן.

בגלל שויק מגיעה לפיטסבורג יום לפני כשאני עוד בפילדלפיה, אמרתי לה שמתפקידה ללכת למצוא לנו את הבחורים ולקבוע איתם ליום שלמחרת.

עכשיו אנחנו בעיקר עובדות על חיפוש חברים ללהקה שאנחנו מתכננות להקים, וחיפוש אפרו אמריקאים (ללא סיבה נראית לעין, פשוט שתינו חושבות שהם חתיכים.) לא מצאנו אף אחד עדיין, כנראה שאין לנו מזל... האמת שיש איזה אחד שחשבנו עליו, אבל הוא יותר מידי נשי.

האמת שבחלק האפרו אמריקאים כן היה לנו מזל ודווקא נפלנו על תאומים חתיכים ביותר, שיש להם את השם משפחה של השותפה של ויק ואנחנו עדיין מנסות לגלות אם הם קשורים איכשהו, כי השותפה של ויק היא כרגע דמות מסתורית ולא ידועה.

המנטורית שלי שלחה לי הודעה נלהבת וחפרנית ביותר בפייסבוק, שכללה יותר מידי הארכתתתתתתתת מיליםםםםםם ועודף סימני קריאה. בחיי שהייתי בטוחה שהיא הייתה שיכורה כשהיא כתבה את זה, אבל הראיתי לויק והיא טענה שהיא סתם מדברת כמו אמריקאית. קוראים לה שרה בל, וזה שם מטומטם לדעתי. בשאר היום ויק ואני הרצנו עליה בדיחות (מסכנה. מה היא כבר עשתה.)

אגב, החלטנו שנתחיל לתעד כל פעילות שנעשה, גם בשביל לכתוב עלינו ספר וגם (כמובן) בשביל האוטוביוגרפיה שלנו.

אני מרגישה שמאז שויק ואני כל הזמן בתחת אחת של השניה, אני והשותפה שלי ממש התרחקנו. כל הזמן מרגיש לי שיש לנו פחות ופחות על מה לדבר ונראה שהיא הולכת ונהיית מדוכאת בגלל הריחוק הזה, ובאמת שאין לי מה לעשות לגבי זה כי לי ולויק יש הרבה יותר תחומי עניין משותפים מאשר לי ולסטפאני.

באמת שאני לא יודעת מה לעשות בשביל להציל את זה. פשוט נדמה שסטפי ילדותית כזאת ואני "האחות הגדולה" שיש לה חיים והיא יוצאת לפעמים מהחדר.

אותה בעיה יש לי עם ג'סי, אחד הידידים הטובים שלי. הוא כבר בן 21 ומעולם לא יצא מהקונכיה שלו... גם זה לא בדיוק מקל עליי. כי הוא מסרב בתוקף לצאת ממנה.

הייתי באמת רוצה לעזור להם להשתחרר קצת, אבל הם מסרבים בתוקף. אז מה שקורה בסופו של דבר זה ריחוק. כל פעם שקשה לי איתם אני הולכת לויק ושמחת החיים חוזרת לי איתה, ואז כשאני הולכת אליהם אני מתבאסת עליהם שוב. והם עליי, כמובן...

ותזכורת לעצמי - קניתי ספר של סופר ספרדי שנחשב "אופנתי" בקרב הספרדים הלא איכותיים (או הכן?) של דרום ספרד.

אני צריכה לקרוא אותו.

היום.

טוב, מחר.

אני תמיד מתעצלת להתחיל לקרוא ספרים שלא בעברית.

מה אני אעשה כשיתחילו הלימודים?

טוב, באסה...

וממש בא לי לראות את הסרט "The Lovely Bones" שוב.

הסרט הזה שנותן תחושה של היי מטורף.

אני צריכה להוריד אותו.

זאת אומרת, לקנות.

זאת אומרת, שקר כלשהו.

אני במחסור מטורף של דיאט קולה, אגב.

צריכה לתקן את זה.

מהר.

רמת הקפאין בגוף שלי יורדת במהירות שיא.

אולי אני אוכל איזה כפית קפה.

או שלא.

טוב אני אפסיק לבלבל פה את המוח... נשתמע.

(ומצטערת שמחקתי את כל הפוסטים... שוב. שוב. שוב. שוב. יענו בפעם המאה בערך.)

שיר שהחלטנו שנשמיע בג'קוזי:

השותפה שלי לחדר באוניברסיטה, סטפאני, סופסוף ביררה באיזה חדר אנחנו! זה ממש מרגש! 

האמת שויקטוריה (החברה הכי טובה שלי) הודיעה לי לפני הסופ"ש שהיא יודעת שהיא בלורנס, שזה גם הבניין שאני נמצאת בו, אבל שהיא לא יודעת את מספר החדר שלה, וגם אני לא ידעתי את שלי.

היא נתנה לי איזה כתובת אימייל של אחת שקוראים לה ג'נט, שהיא בעיקרון מספקת מידע שבד"כ מספקים בטלפון, דרך האימייל, לכל אלה שגרים בחו"ל ולא יכולים להתקשר. אז שתינו שלחנו לה אימייל, ולויק היא ענתה ולי לא. ויק הודיעה לי שהיא בקומה 13, שזו קומת האמנות, שהיא גם אחת הקומות שביקשתי, יחד עם קומת הכותבים וקומת הקולנוע. (לכל קומה באוניברסיטה יש theme כזה. נגיד קומת מוזיקה מארחת להקות, קומת קולנוע מקרינה סרטים, קומת כתיבה מביאה סופרים להרצות וכו').

אז כל היום ממש קיוויתי שאני אקבל את קומה 13, למרות שהעדפתי להיות בכותבים או בקולנוע יותר, אבל ממש רציתי להיות קרובה לויק. אבל בסוף סטף שלחתי לי הודעה לפני כמה שעות שקיבלנו חדר בקומה 16, שזו קומת הכותבים (ששתינו בחרנו כאופציה ראשונה, בגלל שהיא לומדת תסריטאות ואני עיתונאות, אז זה הכי מתאים לנו.) אז עכשיו אני טיפה ברגשות מעורבים, כי אני גם ממש שמחה שקיבלתי את האופציה הראשונה שלי וגם קומה שהיא יחסית בין הגבוהות, אבל קצת מאוכזבת שאני לא קרובה לויקטוריה, שכל הבוקר התברברה על זה שזה יהיה ממש מעצבן אם נצטרך לרדת או לעלות יותר משתי קומות בשביל להגיע אחת לשניה, והנה בסוף חטפנו 3 קומות מרחק.

בכל מקרה, אחרי ספירת מלאי האנשים באוניברסיטה, ויק ואני הגענו למסקנה שיש לנו בעיה.

כ85% מהתלמידים הם או בנות, או בנים הומואים (הרבה באים ללמוד באוניברסיטה שלי תיאטרון וריקוד.)

ככה שבשביל שיהיו לנו חיי אהבה תוססים, נצטרך ללכת לחפש את מזלנו באוניברסיטאות אחרות.

מזל שאנחנו בעיר גדולה כמו פיטסבורג, שיש בה מיליון אוניברסיטאות ענקיות ומגניבות יותר משלי (לא שהיא לא מגניבה, היא מאוד מגניבה. היא נתנה לי מלגה.)

אז החלטנו שנסתובב הרבה בקרנגי מלון ובאוניברסיטת פיטסבורג, ששתיהן מאוד קרובות אלינו.

אה, כן. 

ויק ואני החלטנו למסד את הכישרון שלנו ולהקים להקה.

האמת שחשבנו על זה לפני כמה זמן כבר, אבל עכשיו החלטנו להזיז את התחת ולהתחיל לחפש אנשים שירצו לנגן ולשיר איתנו.

אז פתחנו קבוצה בפייסבוק שנפרסם אותה בכל מיני פייג'ס כאלה שקשורים לפיטסבורג, בשביל לחפש אנשים מהסביבה.

הקריטריונים שלנו הם - 

אנחנו מעדיפות שהם יהיו בנים, כי אנחנו כבר שתי בנות ולא רוצות להקת בנות.

עדיף שיראו טוב יחסית, ואנחנו לא מדברות על דוגמנים או מלכי יופי, רק על כאלה שמשדרים ביטחון עצמי שגורם להם להראות טוב ושלא ייראו כאילו הם בדיכאון או כרגע התעוררו מהשינה באופן תמידי.

גם כן עדיף שלא יהיו בלהקה יותר מ4-5 אנשים, ככה שעדיף שהחברים החדשים ינגנו על יותר מכלי אחד ויחסכו צירוף של חבר נוסף.

וגם עדיף שהם לא יהיו איתנו באוניברסיטה, ככה מעגל החברים שמכיר את הלהקה יתרחב במהירות יותר.

וזהו בערך.

והנה תמונות רנדומליות של האוניברסיטה (כשאני אהיה שם אני אצלם יותר טובות...)

Academic Hall

בפנים

צד שני

התיאטרון של האוניברסיטה - Pittsburgh Playhouse

אני אשים תמונות של הבניין שאני אגור בו ושל שאר הבניינים בקרוב.

לילה טוב!

כל מילה ממך עושה לי טוב.

גם את אוהבת אותי, וזה הדבר הכי משמח בעולם.

שלחת לי כל מיני שירים של ג'ימי הנדריקס שהחלטת לעשות להם קאברים, ובזמן שהקשבתי לקול המקסים שלך, קלטתי ששרת את השם שלי במקום כל פעם שהוא שר את המילה "her", וזה ממש ממש ריגש אותי, כך שאפילו הקדשתי את הבלוג לגרסה שלך ל"Little Wing".

אני אוהבת אותך, אני לא יודעת אם בתור אהבה כמו כשמאוהבים, אבל אני מייחסת אותך בתור המשפחה שלי, החברה הכי טובה שלי, זאת שמשלימה אותי. אחותי התאומה בנפש.

נתקלתי בפייסבוק שלה בידיד חתיך ביותר שלה, ושאלתי אותה עליו. היא סיפרה שהיא חברה טובה של אחותו וככה היא הכירה אותו, אז היא אמרה שהיא תגרום לנו להיות ביחד.

בעיקרון יש לו חברה והוא עבר איתה לקליפורניה, אבל היא אמרה שהיא די שונאת את החברה ושהוא לא ממש קשור אלייה. 

היא אמרה לו שהוא חייב לחזור לפיטסבורג ולפגוש אותי, אבל היא אמרה לו את זה כשהיא הייתה בהיי מטורף, אז זה יצא לה טיפה מבולגן והוא לא ממש הבין על מה היא מדברת.... ואז הוא היה חייב ללכת לעבודה. 

אבל היא הבטיחה לי אותו, והיא גם תקיים.

קוראים לו ג'ט והוא עם עיניים כחולות ושיער שחור חלק וארוך, ולפני מה שהבנתי הוא ממש חמוד.

אה, ובנוסף, אתמול כשהיא הייתה בהיי היא סיפרה לי על כל הגברים שהיא שכבה איתם. היא בת 17 והיא שרמוטה רצינית.

אני אוהבת אותה כל כך.