כשיצאתי משדה התעופה למונית, הרגשתי את האושר שבי, האושר שקיים בגלל שהפעם אני לא אצטרך לעזוב אחרי שבועיים. והנה אני פה. אמנם עדיין לא בעיר שלי, אבל במדינה שלי, ואני מרגישה לא שייכת. ואני מפחדת שככה אני גם ארגיש כשאני אגיע לעיר שלי. ובכלל, פתאום כל החברים שלי מפה נעלמו לי, לא הצלחתי ליצור איתם קשר מאז שהגעתי, אז אני מניחה שזה קשור. בארץ עם הבדל השעות העצום בינינו, הצלחתי לדבר עם כולם כל יום. פה ללא הבדלי שעות הייתי בטוחה שייצא לי לדבר איתם אפילו יותר, אבל לא, אף אחד לא נמצא.

אז נכון לעכשיו אני מרגישה בערך 5 מתוך 10. הרבה דברים לא במקום. 

אף פעם לא עזבתי את ישראל לכל כך הרבה זמן. ומה שמצחיק הפעם, זה שאני יודעת שאני גם לא אחזור לתקופות יותר ארוכות מאשר ימים ספורים. אני חושבת שאני אתגעגע, אבל הקטע הוא, שאף פעם לא מצאתי את עצמי בישראל ואני גם יודעת שלעולם לא אמצא. זה פשוט לא המקום שלי על פני כדור הארץ. 

עכשיו אני בבית שלי באירופה (מה זה משנה איפה, אירופה זה מגניב. טוב נו, בירת ספרד.) ומחר אני ממשיכה לארה"ב. קשה לי לקלוט את זה. יהיה לי מוזר לראות את האוניברסיטה שלי פנים מול פנים ולא בתור תמונה בגוגל. בחיי שממש ממש ממש קשה לי לקלוט את זה.

באופן מוזר למדי, החלון שלי במטוס היה מלא באדים, למרות ששאר החלונות היו שקופים לגמרי. ככה כשראיתי את הקרקע הישראלית מתרחקת, היא הייתה מטושטשת, כאילו המחשבה שלי היא זאת שמדמיינת את המסע הזה, כאילו אני נשאבת לתוך איזה חלום. זה באמת חלום כשחושבים על זה, כולם אומרים לי שהם גאים בי על זה שאני מגשימה את החלום שלי. גם אני גאה בעצמי, גאה בחלום שלי, גאה בזה שאני לעולם לא מוותרת לעצמי.

לעולם לא אשכח את הילדות שלי ואת ההתבגרות שלי בארץ, את כל החוויות והחברים, המשפחה, המורים, בתי הספר, הצרות, העצב, הפחד, השמחה... החיים.

אוהבת.

הייתי בטוחה שהפרידות לא יהיו לי קשות, כי האנשים לא כל כך חשובים לי בתכלס.

אבל מסתבר שמשפטים כגון "היי זאת הפעם האחרונה ש..." גורמים לי לבכות. 

ואנשים שגם ככה לא ראיתי כמה חודשים, בגלל חוסר אכפתיות מוצהר מצדי, באים להיפרד ממני וזה עצוב לי. 

אני כזאת רגשנית לפעמים. אנצור את הרגע שעוד היה לי בו אכפת.