כואב לי הראש (רק מטאפורה) כבר כמה ימים. ביום רביעי הקודם יצא ונכנסתי לויכוח פילסופי עם עמית לגוגלצ'אט, שלכל אורכו רק אמרתי משהו ומיד חזרתי בי או הסתייגתי. כמה עשרות ימים כבר אני מרגישה שאין לי דעה בכלום. זה מוזר בגלל שתמיד היו לי דעות וזה הרגיע אותי, להרגיש שאני מבינה את הכל. פילוסופיה מתחילה לעשות לי רע. מכירים את זה שכשקר או מגרד או כואב וחושבים: מה זה בכלל הקור הזה?, והקור מרגיש פחות קר? באותו אופן מדויק חשבתי - מה זאת בכלל הפילוסופיה הזאת? ועניתי (מבריק..), פילסופיה היא, בגאאאדול, ניסיון לעשות הכללות מהעולם. ואז חשבתי: פף יופי זה באמת מיותר, מי אמר שבכלל צריך להכליל כי הרי כל מקרה לגופו!!! (אני שונאת משפטי מחץ אנעלכום). מחשבה יפה מאוד אמנם ואפילו מרגיעה לרגע, אבלללל, מצד שני, הרי ברור שיש טעם להכללות כי הכללות הן הכל, כל מחשבה הבנה הברקה ובדיחה חייבת להווצר מהכללה. שזה בסדר, אני רק לא יכולה להסכים לגמרי שלהכללות יש בסיס במציאות: זאת כבר שאלה פילוסופית שקשורה לקונסיסטנטיות והאמת שאין לי כרגע זין לפילוסופיה. תראו: אתם מכירים את האנשים שקשה להם לבחור צד כי הם יכולים להסכים עם כל הצדדים? ובכן, אני לא יכולה לבחור צד כי אני תמיד לא מסכימה (לאחרונה) עם כל הצדדים. אני יודעת שזאת סתירה כי אני אומרת שאין לי דעה אבל זאת גם סוג של דעה. והנה, ככה באופן מיסטי כמעט נחת עלי אוקסימורון שממחיש את רעיון הפסקה: אני פשוט לא מסכימה עם כלום (וגם עם זה לא).
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
