ידיי אחזו בהגה מלמעלה, וביניהן זווית של בערך 40 מעלות - ממש כפי שלמדתי בשיעורי הנהיגה שכל כך אהבתי. אני ועא' יצאנו כמה שעות קודם לבילוי נינוח של ארוחה ושיחה בתל אביב, וכעת החזרתי אותה, כפי שהבטחתי, לנתניה. כהרגלי בשעת נהיגה התקשתי להתרכז בשיחה, בעודי מנסה לפענח את אופי הכביש הלא-מוכר בנתניה הלא-ממש-מוכרת. כבר דקות ארוכות שנסענו במסלול ישר אך מרומזר בכבדות, מהירותנו הייתה 60 קילומטרים לשעה ובחוץ היה חשוך. הספקתי להתרגל לאופי הישר של הדרך, והופתעתי כשפתאום הבחנתי מולי בצומת טי שקטעה באחת את המסלול הישר והנוח. מיד שלחתי רגל אינסטנקטיבית אל הבלם שהאט את מהירות הרכב עד לעצירתו המוחלטת, מעט לפני קו העצירה. מצאתי את עצמי יושבת ברכב, שותקת ומוקירת תודה למכונה המהימנה, כשמבעד לשמשה שלפני ניצבו הים החשוך והשמים החשוכים שיצרו יחד רצף חשוך וגדול ואין-סופי. האפשרויות היו ימינה או שמאלה ושאלתי: "לאן?".
על-מנת לפרוש מרחב מתמטי יש צורך במספר וקטורים - כמו "כיוונים בעלי גודל" - הזהה למימד המרחב, לדוגמא: דרושים שלושה וקטורים כדי לפרוש מרחב תלת ממדי. אחת הקומבינציות הנוחות ביותר להגדרת מרחב בצורה הזו היא אסופה של וקטורים אנכיים זה לזה, בעלי גודל אחיד. ממש כמו שמציירים מערכת צירים. עא' ענתה בפשטות: "ימינה", ופניתי ימינה וכך החלפנו וקטור מימד, מעכשיו ההתקדמות שלנו היא כבר איננה התקדמות קדימה, כי אם התרחקות אנכית מהמימד הקודם. כמובן שלא היה טעם לחלוק את הדימוי המשמים שכל תודעתי הייתה נתונה לו עם חברתי לנסיעה, ששקעה בינתיים בדיבור שוצף שנאלצתי להגיב לו רק באההים סתמיים.
יש לי עוד זמן, זה ידוע, אבל המחשבה כבר מעסיקה אותי - האם ללמוד מתמטיקה ולהתמקצע בתחום הזה שפוער פער בין הרציונל והאמוציונל, כאילו מפריד עם מלקחיים בין שתי האונות של המוח, או לוותר על החיבה שלי ללוגיקה האסתטית האחת והיחידה?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
