סופים וסופות

יש פצעים כאלה, שכולם מכירים, נקודות כואבות שמשותפות גם לקטנים וגם לגדולים. אתם יודעים, גם לבחורות היפות וגם לילד השמן וגם לאישה המבוגרת שמחכה בשמש עם שקיות של תפוחי אדמה ואקונומיקה.

לא לכולם מאותה מלחמה, הקרבות שונים, כמובן. אבל הכאב, אני חושבת, הכאב אותו כאב.

לחלקנו הפצעים פתוחים, מדממים החוצה, מגעילים, מגלידים לאט. אלה האנשים שצועקים ובוכים, וכולם רואים וכולם יודעים וכולם מבינים למה. אבא שלו נפטר, לבת הקטנה יש סרטן, בעלה עזב. אז מותר.

אחרי תקופה זה מחלים, לא לחלוטין אבל כמעט, נשארת צלקת קטנה או מכוערת, משהו ששנים אחר-כך אולי אפשר יהיה להרהר בו עם חצי חיוך. אולי לא.

הכאב קהה, החיים המשיכו, אבל הגוף זוכר.

לאחרים מכות יבשות, יבשות זה כי כל הדמעות נשארות בפנים. כתמים ירוקים או סגולים שמדממים רק לתוך עצמם, מחניקים אנקה. כי חברה שלו מתעלמת ממנו, והילדה עם השיער השחור החלק אמרה לכולם לא לשחק איתה בהפסקה, וכי הוא מחזיק בחיים רק כדי שאשתו לא תהיה עצובה.

זה יעבור מעצמו, סביר להניח. הוא ימות והיא תהיה עצובה, הלימודים יסתיימו והחממה תתפרק, תהיה לו חברה חדשה. רק שקע קטן מתחת לעין שנדמיין עליו את הפנס, המשקוף של הדלת על הכתף או האגרוף בבטן. זה יעבור בשתיקה.

ויש את התאים שאי אפשר להסביר. המלכודת הנצחית, שכדי לנטרל חייבים לכרות גם חלק ממך.

ויש את התרופות שאמורות לעזור, אלה שאנחנו תלויים בהן כדי פשוט לחיות, שעה לפני האוכל, פעמיים ביום. כפית מהאבקה הזאת עם מים מוקדם בבוקר יום כן יום לא. וחצי מהכדור הוורוד לפני השינה, במקום השינה.

ויש את אלה שאנחנו לוקחים כדי לטשטש. גם לגיבורים הכי גדולים אומרים, לפעמים עדיף להסכים בשביל להמשיך לתפקד. אין מול מי לעשות שרירים עכשיו, אתה תרגיש יותר טוב, וזה העיקר.

וכשנעשה בלתי נסבל אני שותקת ובולעת, כי הסבירו לי פעם שהגוף זוכר כאב. הוא נחרט כמו במספריים על עור רך. אתה חושב שהוא הלך אחרי שנגמר, אבל השביל הזה נשאר, בעצבים, בחיבורים, בתת-מודע. אני לא יודעת.

בסוף זה יתפרץ, שום דבר לא נעלם עד שהוא מת, השקט הוא זמני בלבד, אבל לא היית מעדיף להאריך אותו? קח משהו בשביל הכאב, רק אל תגזים. שמור על מינון שישמור על חיוך, חבל להעביר את החיים עם פרצוף חמוץ. גם הקמטים במצח, בין הגבות, נחרטים.

לכולם יש איזה כאב, שמדיר שינה, שמסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת, שגורם להם לשקוע קצת.

כולנו מכירים אותו בעצמנו, מפעם לפעם יוצא לנו לזהות אותו גם באחרים. הוא הנקודה שלא כדאי ללחוץ עליה, אבל כשנמאס אולי לוחצים בכוונה.

אז הפלסטר הארור לא מרפא את הפצע, האלחוש לא תופר את הקרעים, והחיוך מפלסטיק לא ממלא את החורים. אז אי אפשר לפתור באמת, כי לא לכל הצרות בעולם יש פתרון. אבל אנחנו מנסים, נכון? זה מה שאנחנו עושים. את המקסימום שאפשר, מנקים מסביב, סותמים זמנית, ממשיכים ללכת.

וכל הכוכב הזה מלא באנשים נכים, כרותי ידיים וכרותי רגליים, עקורי לב, עם עין מזכוכית. כולם בוכים וקמים ומחייכים. חובשים ומחייכים.

וזה היופי, רק תסתכלו עליו, כמה שהוא נפלא.

עריכת *אומייגאד-תראו-אני-במומלצים*

סתם,

תודה רבה לכל האנשים שקוראים ומגיבים, נדמה לי שמעולם לא היו בחור הזה כל-כך הרבה מכם (אני לא מוצלחת בקטע ההמוני).

קצת עמוס עכשיו אבל כשיהיה יותר זמן מבטיחה להגיב לכל אחד בנפרד, אני קוראת הכל וזה באמת-באמת מרגש.

אתם נהדרים!!!

הלכתי חזרה מהקופ"ח והמדרכה הייתה צרה ותחנת אוטובוס שניצבה במרכזה הצרה אותה אפילו יותר. לפניי הלכו שני בחורים זרים עם עיניים מלוכסנות בגב, דוחפים לפניהם שני כיסאות גלגלים שעל כל אחד מהם קשיש מצומק. לעברנו התקדמה אם צעירה עם שיער כהה פזור עד הכתפיים ועור מבריק, אוחזת בעגלת תאומים.

לרגע נוצר עיכוב בגלל צוואר הבקבוק ובהיתי בעיניים של הזעטוטים הקטנים.

מייד אחר-כך חציתי את הכביש באלכסון והמשכתי הביתה בבכי וריצה קלה.

בובובו הוהוהו אני כל-כך עצובה ניני בניני בואו תסתכלו עליי מאחורי הסורגים היפים

נא לא להאכיל את החיות בבמבה כי זה משמין בנוסף מומלץ לא לקרב ידיים או אפים שכן הן עשויות לנשוך לשרוט או לזרוק עליכם אבנים ההנהלה מתנצלת מראש על נזקים גופניים ונפשיים באם ייגרמו למבקרים העניין למרבה הצער לא נמצא בשליטתנו 

כשמישהו מנסה לעקור אותך בכוח ממקומך הטבעי בשרשרת המזון, בועט באבן שעמדת עליה, מנער את האדמה.

כשאתה רץ מהר אבל הרוח רצה מהר יותר, מבטיחה לך שאם תיעלם תוכל גם לעוף.

כשסוף העולם מקיף ומחבק אותך ומוחץ לך את הצלעות, עד שאתה לא יכול לנשום.

כשהאוויר נדחס בלחץ גבוה והדמעות מתייבשות עוד לפני שהספקת לאסוף אותן בשקית, כל דבר טוב שהיה בך מתאדה יחד איתן.

והשמיים שחורים כמו המוות, כמו עיוורון, כמו עיניים עצומות חזק מדי.

סופות אי אפשר לדחות לפי בקשה, גם לא מבולים או שטפונות או אבנים מדרדרות.

בכל זאת אתה תמיד מנסה קצת, למשוך לחתול בזנב לפני שהסכר ייפרץ. לפני שגל אדיר ישטוף את כולנו ונטבע כמו גופה שקשרו לסלעים וזרקו לנהר.

בסוף אתה גומר בתור כדור סלוטייפ ענקי שמתכרבל בעצמו ומתפתל מכאבים שלא קיימים, דופק את הראש בקיר או בברכיים ולא יכול להפסיק להיות בלתי נסבל.

כשבבאר העמוקה ביותר שבך לא נותרו מים לשאוב, היא מתנפחת מריִק.

מי אשם לי

וביקום מקביל לזה, מסתובבת גרסה מוצלחת יותר שלי.

היא עושה תמיד רק מה שחושבת לנכון, רק כשרוצה. יותר מכך, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה.

היא לא נכנעת ללחצים זניחים מהסביבה, לא משתדלת לרצות בלי הפסקה כדי להתחבב על הבריות.

לחיבה היא זוכה דווקא משום שאין לה בה כל צורך, האישור להתנהגותה הוא בגדר תופעת לוואי בלבד.

את ההחלטות שלה היא מקבלת באופן שקול ומודע, אך לעולם לא היסטרי.

היא אינה פורצת בבכי מכל מילה, שכן הדמעות שלה יקרות מפז.

אין היא נוטה לשקוע בהרהורים מיותרים המאכלים את הנשמה, או לאכול כדי להתחמק מהרהורים מיותרים.

והיא נראית ממש טוב, גם בתאורה מלאה.