וגברים מתים על זה.

אז איך מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה את הספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות?" ומיישמת עצות, אתם שואלים?

התשובה היא פשוטה, הגבר היחיד של חיי מקטין אותי. לידו אני נזקקת, תלותית, ונותנת עד כלות. 

מילולית עד כלות. נותנת עוד ועוד עד שלא נותר בי דבר מלבד ריקנות מאכלת.

בצורה מעט הזויה, אני מסוגלת להיות חסרת אכפתיות ומלאת בטחון עם כל זרג הנקרה לדרכי, חוץ מאיתו. 

במשך מספר לא מועט של שנים שכנעתי את עצמי שזה לגיטימי, שבאהבה אמיתית לא צריך לשחק משחקים,

שמה שיש בינינו כל כך מיוחד שאין טעם בגבולות המוגדרים או במרדף הילדותי. טעיתי. שיקרתי לעצמי. 

בשלושת הימים האחרונים אני אשה חזקה. אשה שלא מתפשרת על עצמה למען הגבר בחיים שלה. אפילו הצליל של המשפט הזה צורם לי באוזן, 

כל הקיטשיות והעוצמה הנשית המגוחכת, אך זה עובד. 

לא דברנו מיום שישי בלילה, כי לא שלחתי הודעות. ולא רדפתי. ולא התעקשתי. ואז הבנתי שכשאני לא עושה את זה,

גם אתה לא. לא מזיז לך כהוא זה שאני לא נמצאת בחיים שלך, ואתה לא מראה שום סימני געגועים. 

סיטואציה מכאיבה ללא כל ספק, אך מלמדת. מועילה. 

אני לא האשה האחרת. אני מתנה. אני חתיכת מתנה. לזכות בי זה פרס שלא יסולא בפז, והספקת לשכוח את זה. 

בשלושת הימים האחרונים מצב הרוח שלי לא נקבע על ידי אף אחד מלבד על ידי. ושמעו לי, 

הוא לא ירוד. להיפך, הוא די בשמיים. השליטה העצמית והחומות שנתתי לך לרמוס חזרו אליי סוף סוף,

וההרגשה מעולה. הכדור במגרש שלי, ושם אני אוהבת אותו. 

התלות האינסופית שלי בך באה לקיצה, אני לא צריכה אותך. במידה ותחליט להחזיר אותי לחייך, 

זה יהיה בתנאים שלי. זה יהיה כשאני ארצה. ולא מתוך הזדקקות נואשת, 

אלא מתוך בחירה שפויה לאהבה. אהבה נורמלית. 

אני אשה חזקה, אשה שלא מתפשרת על עצמה. בחיי, אני טובה מדי בכדי להתפשר על עצמי. 

ואני אפילו לא שונאת את עצמי על זה. אני אוהבת את עצמי, 

כי מי לא אוהב מתנות?