היום זה היום ה18 לדיאטה. 48. ירדתי בערך 2 קילו מאז שהתחלתי והשבוע היה רק יום אחד מוצלח!!. כל שאר הימים נכשלתי יום אחרי יום, בעיקר בערבים. נכון אולי לא העליתי את כל העבודה הקשה של ההורדה. אבל זה לא עוזר להרגשה החראית שיש לי, אני רוצה אתזה זה הדבר שבנקודת חיים הזאת שלי ,אני הכי שואפת אליו והכי נכספת להשיג. אז למה!?!? מישו יכל להסביר לי מזה הויתור העצמי הזה שצץ לי כל פעם שבא לי על משו שמן וטעים, משו שיהרוס אותי, שיביא אותי לנקודה הדוחה ההכי שהייתי, לגוש השמן והמכוער ההוא. אני לא מבינה את עצמי לפעמים, אני יכולה להגיד לא, כבר עשיתי אתזה מליון פעם ועדיין זה קשה כל פעם מחדש. אוכל הוא לא האויב שלי, אני מסתכלת עליו בצורה של" אני צריכה לאכול בשביל לחיות ולא לחיות בשביל לאכול".

אולי כדאי שאני אתחיל להפנים אתזה שאני בן אדם שמן. תמיד הייתי.

במשקל הזה 48, אני נראית בריאה וחזקה מידה 36, עם בטן דיי שטוחה בקיצור בריאה וחזקה. לא שמנה מדיי ולא רזה מדיי. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בן אדם שמאוהב באוכל. לא פניתי אליו מתוך רגשות אם כעסתי או נפגעתי. תמיד אהבתי לאכול לבלוס עוד ועוד ועוד. הקטע הוא שהייתי ילדה ממש ממש רזה והייתי אוכלת בכמויות שלא היו מביישות פיל או היפפוטם (אויל זה אשמת ההורים שלי שלא הגבילו אותי אבל לא ניכנס לזה), לא הייתי עושה ספורט, סתם ילדה רגילה שאוהבת לאכול ותמיד היית מוצא אותה עם שקית במבה ביד או צלחת עמוסה באוכל. אנשים תמיד היו צוחקים על אמא שלי שזה נראה כאילו היא לא מאכילה בכלל את הילדה שלה. יא רייט הייתי פיל ונשארתי פיל הדבר היחיד שהשתנה זה שבערך בכיתה ה התחילו השינויים ההורמונליים (כוס אמא שלהם) וכל האוכל האכלתי לא נעלם לא כמו קסם, לאט לאט העליתי קילו ועוד אחד, אפפעם לא הסתכלתי במראה ואמרתי איכסה אני שמנה. זה היה יום אחד בכיתה ו שאמא שלי באה אלי ואמרה לי "**** נראלי את צריכה להפסיק להגזים עם האוכל, תיראי כמה העלית בשנה האחרוה זה לא בריא". אז לאט לאט הורדתי בכמויות וזה לא היה בקטע של ה"א, אמא עזרה לי לאכול יותר סלטים ופחות שטויות. ככה עם השנים עדיין הגזמתי עם האוכל אבל הייתי במשקל נורמלי, לא יודעת איך אולי השרידים של הילדה הרזה עדיין נשארו שמה. הגעתי לכיתה י ושקלתי בערך 46-45. אהבתי את עצמי באותו הזמן, הלכתי עם מכנסיים קצרות, היה חבר שהייתי מאוהבת בו בטירוף, פשוט מאוד אהבתי את עצמי. לאט לאט חזרתי לבליסות המטורפות שהיו לי, העליתי משו כמו 13 קילו עם הזמן. ובכיתה יב שנאתי את עצמי בקטע מפחיד, הלכתי רק עם בגדים גדולים לא יכלתי להסתכל במראות יותר, פחח ומכנסיים קצרים כבר העלו אבק בארון. אמא שוב נכנסה לתמונה והביע דאגה וכו שאני חייבת לשנות את הרגלי האכילה שלי ובלה בלה בלה ככה בפוף אחד נרשמתי לשומרי משקל והורדתי לאט לאט. בסוף יב הגעתי למשקל 49 כמעט שנה לקח לי להוריד 10 קילו בלי ספורט רק עם תזונה מאוזנת ובריאה. טיפה חזרתי לאהוב את עצמי אבל עדיין התביישתי לשים מכנסיים קצרים כי העובדה שהעליתי ככ הרבה השאירה את חותמה על הגוף שלי בייחוד ביירכים והתחת.

ואחרי שסיימתי יב החלטתי שאני חייבת להוריד 3-4 קילו עד הנסיעה עם החברות ותוך חודש באמת הורדתי. שוב חזרתי לאהוב את עצמי ולהרגיש ביטחון במה שאני מבפנים ומבחוץ. לאחרונה הזנחתי את עצמי והעליתי את הכל, הגעתי למשקל 50. ועכשיו חזרתי למעגל המדהים הזה של המלחמה נגד עצמי.

אבל אני אצליח אני יודעת שעד שאני אתגייס (4 לאפריל) אני אצליח להוריד עוד 4 קילו. אני יודעת!! רק אמונה בעצמי, כוח רצון ושליטה יביאו אותי לשמה.

הפעם אני גם בתזונה מחמירה, וגם עושה 3 פעמים בשבוע ספורט. ירדתי 2 קילו כי התמדתי, נכון שהיו פאשלות רבות, אבל זה היה יום של כישלון ו4 ימיםשל חוזק ושמירה. אני יכולה אני יכולה ואני אצליח.

בהצלחה לכולנו ולעצמי. הלוואי שנהיה חזקות!