הקטע הבא משתתף בתחרות סיפורי גוזמאות בבלוג "כתיבה נוצרת".

הענן השמיני  

כשפקחתי את עייני, ראית את השמיים. עלתה במוחי המחשבה שזרקו אותי מבית החולים בזמן שישנתי, והבוקר כבר הספיק לעלות. קמתי בבת אחת לתנוחת ישיבה, ובעודי ישובה על המיטה הסתכלתי מסביב. הייתי בחדר קטן וריקני. מיטה ודלת, אפילו לא קורת גג. העפתי מבט נוסף בשמיים, הם נראו קרובים מתמיד. לבסוף קמתי מהמיטה ונעמדתי יחפה על הרצפה הקרירה. ביד רועדת פתחתי את הדלת ועברתי בה, מביטה בחדר הגדול שנגלה לפני, גדול כמו אולם. ברגע שנכנסתי אל החדר, נשמע צלצול רועם של שעון עתיק שהדהד בין כתלי החדר. השעון ניצב מולי, בקצה השני של החדר. בצמוד אליו הייתה דלת, ומלבד שני אלו לא היה דבר בכל החדר הגדול. הבטתי מטה אל רגליי היחפות, והבחנתי בכך שמלבד משבצת הריצוף עליה עמדתי והמשבצת מולה, אשר היו שחורות, כל שאר הריצוף היה בצבע לבן ואחיד. ברגע שדרכתי על המשבצת השחורה האחרת, משבצת נוספת השחירה. דבר זה הפליא אותי מאוד, ופשוט נעצרתי להסתכל סביב פעם נוספת, לראות אולי יש מישהו נוסף בחדר האחראי לפעלול הזה, אך לא היה איש מלבדי.

"יש כאן מישהו?" קולי הדהד.

הבטתי לאחור, ולהפתעתי הדלת ממנה יצאתי כבר לא הייתה שם. הבנתי שאני צריכה להגיע אל הדלת שבצד השני, ולכן התחלתי לצעוד לכיוונה במהירות, בעוד שמשבצות אחרי משבצות משחירות עם התקדמותי. ההתקדמות שלי נעצרה ברגע שדרכתי על משבצת אשר להטה כל כך, שכף רגלי מידית חזרה לאחור. הבטתי בריצוף. המשבצת שדרכתי עליה הייתה לבנה, ובסמוך לה הייתה אחת שחורה נוספת. בדקתי את המשבצת השחורה עם קצה הבוהן, ולאחר שוידאתי שהמשבצת לא תקנה לי עוד כוויה, המשכתי ללכת כשאני מביטה בקפידה על צבעי המשבצות ודורכת רק על השחורות. המשבצות הפסיקו להשחיר ברגע שנעמדתי מול השעון העתיק. הרמתי את ראשי מעלה וראיתי שהשעון בעל מחוג אחד בלבד, והוא מצביע על הספרה שמונה.

הדלת לצד השעון נפתחה, וממנה יצא בחור צעיר שנעמד מולי, לבוש בבגדים חגיגיים, ולראשו מגבעת שחורה. הוא היה גבוה מאוד וצנום, והוא נבהל כשראה אותי. מידיו נשמט כדור זכוכית, אך הוא לא נשבר כשפגע ברצפה, ורק התגלגל אל רגליי. הבחור התקדם צעד אחד לעברי, ואז חייך.

"השם שלך מריה?" שאל אותי.

"כן," השבתי לו, מופתעת מהעובדה שהוא ידע זאת.

"אני שמח שלא נכנסת בטעות לדלת אחרת!" הוא קרא בשמחה.

"לא הייתה דלת אחרת," השבתי. הבטתי לאחור, והופתעתי לראות מספר בנות נוספות צועדות לעבר דלתות אחרות, אשר כיסו את כל ארבעת קירות החדר. הן צעדו במבט מושפל מטה, בוחנות את משבצות הריצוף.

חזרתי להביט בבחור, ועקבתי אחרי עיניו הכסופות כשפנה להביט בכדור הזכוכית שלו. התכופפתי כדי להרים את הכדור, אך הכדור היה כל כך כבד, שנדמה היה לי שאולי הוא אף דבוק לרצפה. לעומת זאת, כשהבחור שלח את ידו אל הכדור, הכדור התנהג בצייתנות רבה ונתן לבחור להרימו. בשביל הבחור, להרים את הכדור היה כמו להרים נוצה, והוא אף החל למסור את הכדור בין כפות ידיו בקלות. הוא הורה לי לעקוב אחריו, ופתח את הדלת, נותן לאור חזר ומסנוור להיכנס.

האור החזק כפה עליי לעצום את עייני, וברגע המעבר הרגשתי הדף חזק פוגע בכל נקודה בגופי. ההדף כפה על גופי להתקפל, וחיבקתי בזרועותיי את בטני.

"זה בסדר," לחש הבחור המשונה.

נשמתי עמוק, הצלחתי לקחת נשימה עמוקה אחרי שזמן רב לא הייתי מסוגלת לכך. הגוף שלי הרגיש קל יותר מאי פעם. שום כאב, בשום חלק מהגוף. הרמתי את ראשי, פוקחת את עייני. סקרתי את הסביבה בעודי מתרוממת חזרה לעמידה. המקום היה חדר אורחים בעל גרם מדרגות ארוך המוביל לקומה עליונה. מלבדו היו עוד מספר גרמי מדרגות דקים, הם היו קטנים כל כך שלא היו מספיק גדולים אפילו למידותיו של תינוק. הם היו מסודרים בצורות זגזגים, והובילו לחורים בקירות, כמו מחילות עכברים. הבחור הוביל אותי לחדר שהיה צמוד לחדר האורחים. החדר היה קטן, היה בו רק שולחן עגול אחד. מסביבו ישבו שלוש נשים לבושות בבגדים חגיגיים – אחת נראתה מבוגרת יותר מהבחור, ושתיים שנראו מבוגרות ממני במעט. שתי הבנות הללו נראו זהות לחלוטין, ולשתיהן אף היה אותו גוון אדום ולא טבעי בשיערן. לכולן היו עיניים כסופות כמו של הבחור, עיניים לא אנושיות. על השולחן לפניהן נחו ספלי תה.

האישה המבוגרת הרימה אליי מבט, והחלה לבחון את חלוק בית החולים בו הייתי לבושה. "מריה," היא פנתה אליי ברכות. "מדוע את לבושה בצורה כזו?" ומבלי להזהיר, הרימה את ספל התה שלה, ובתנועה חדה אחת שפכה את כל תוכנו על החלוק. התה היה רותח, והרגשתי את החום שלו מתפשט במהירות על גופי. אולם כשהבטתי במתרחש, ראיתי צבע שחור מתפשט במהירות מהמקום בו היה אמור להיות כתם רטוב, צומח לכיוון כתפיי וזרועותיי. ראיתי את חלוק בית החולים מתקצר מעל לברכיי, מתרחב באזור הירכיים ומקבל גוון שחור. במהרה הפך החלוק הירקרק לשמלה שחורה, ומקצותייה התחתונים נטפו טיפות שחורות לעבר כפות רגליי, גורמות לנעליים תואמות להופיע.

"ברוכה הבאה לענן השמיני," בירך אותי הבחור.

"לא ידעתי שלעננים יש מספרים," אמרתי.

"אם לא היו להם מספרים," אמרה האישה המבוגרת, "איך היו מבדילים ביניהם?"

שתי הבנות האחרות צחקקו, ואחת מהן פנתה להביט בבובה קטנה מצמר בצורת דוב, אשר נחה על הרצפה על ידה. היא הרימה את ספל התה הריק שלה, ופנתה אל הבובה, "אדי." בובת הדוב קמה במקומה בצייתנות, מרימה את ראשה עשוי הצמר. היא פרשה את ידיה הבובתיים לפנים, והנערה הניחה ביניהן את ספל התה. הבובה ידעה מה עליה לעשות, ופנתה מיד לעשות את משימתה, צועדת אל מחוץ לחדר.

הבטתי דרך החלון הרחב מאחוריהן. בחוץ נראו שדות ירוקים אינסופיים.

"אמה, תראי לה איפה נמצא החדר שלה," פקדה האישה.

הנערה העונה לשם אמה התרוממה מכיסאה. היא הובילה אותי חזרה לחדר האורחים, שם ראיתי את הדובון אדי עולה באיטיות במעלה אחד מגרמי המדרגות הקטנים, ספל התה בין ידיו. עלינו במעלה המדרגות הרגילות לקומה העליונה, שם נעמדנו מול דלת סגורה.

"את זאת שצריכה לפתוח את הדלת," אמרה אמה.

הנחתי את ידי על הידית, ופתחתי את הדלת. בפנים, נגלה אליי החדר שלי. החדר שלי כמו שהוא בבית שלי, כמו שהשארתי אותו. המיטה עוד הייתה מבולגנת, השמיכה ברובה על הרצפה. מיהרתי להתיישב על המיטה שלי, ומיד לאחר מכן לשכב בה ולהריח את ריח המצעים, ריח השונה כל כך מריח המצעים בבית החולים.

עייפות כבדה פקדה אותי. שמעתי את דלת החדר נסגרת לפני שנרדמתי.

"ואז התעוררתי שוב כאן." הבטתי ברופא הישוב על הכיסא על יד מיטתי בבית החולים. על פניו העייפות נראה גם עצב. "אתה מבין," המשכתי לספר, "ברגע שהגעתי לענן השמיני, כל הכאב נעלם. הבראתי." יכולתי להבחין כעת גם ברחמים על פניו. הרגשתי כאב חד בבית החזה ברגע שניסיתי לקחת נשימה עמוקה. הרגשתי דמעות חמות גולשות במורד לחיי, אך לא הייתי עצובה. "אני הבראתי."