שלום אנשיים!!! D:

חג שמח ושנה טובה לכולם!! D:

טוב הממ.. אין לי יותר מדי מה לכתוב אז.. נעבור לפרק! D:

פרק 2

אני ואור ישבנו על הספה, אופק ישב עלי ושאל כל מני שאלות.
"נטלי מה זה אומר שאור חבר שלך?" הסתכלתי על אור, מנסה להסביר מה זה חבר.
"הממ.. אופק, נכון שאתה חושב שבנות זה איכסה?" שאלתי והוא הנהן, "אז כשאתה תגיע לגיל שלי אתה לא תחשוב שהן איכסה, אתה תרצה שהן יהיו חברות שלך" קיוויתי שזה יספיק לו.
"כמו אמא ואבא?" הוא שאל.
אני חייכתי, "כן, כמו אמא ואבא"
"אז למה אין לכם ילדים?" עוד שאלה.
הסתכלתי על אור והוא צחק, "בגלל שאנחנו קטנים מדי בשביל ילדים" הסביר.
"אתם לא קטנים אבל! ואם יהיו לכם ילדים אני אהיה דוד נכון?"
'הילד חכם, אין מה להגיד' חשבתי לעצמי, "נכון" חייכתי אליו.
"איך באים ילדים לעולם?" הוא שאל אותי.
פערתי את עיני, "לא סיפרתם לו על החסידה?!" שאלתי את אבי, שרק ישב בצד וצפה בשעשוע בנו מנסים להסביר לאופק.
"טוב אז אני אספר לו, כשאתה רוצה ילדים מתקשרים לחסידה ו-"
"לא, לא, לא! מה את עושה?" התנפלה עלי ליליאן.
הסתכלתי עליה בשעשוע, "מסבירה לו איך באים ילדים לעולם" אמרתי.
"אני לא רוצה שתכניסי לו שטויות לראש!" צעקה היא שוב.
הפעם באמת התעצבנתי, "את רוצה שאני אספר לו על הדרך האמיתית?"
"אני לא רוצה שהוא יידע בכל!!!"
"אם זאת לא תהיה אני שמספרת, זה יהיה אחד מהילדים בכיתה שלו"
"לילי מה הבעיה שלך? כולנו גדלנו על הסיפור הזה ויצאנו בסדר גמור" צחקק אבי.
ליליאן הסתכלה עליו כאילו שהוא רצח מישהו אהוב שלה, "אני לא רוצה שהוא יגדל על הסיפור הזה!!" היא צרחה.
אופק התחיל לבכות, לקחתי אותו והלכתי לחדרי, אור אחרי.
"בואי הנה!!" היא צעקה, "תביאי את הבן שלי!" המשיכה לצרוח. היא פשוט השתגעה!!!
הסתכלתי עליה כעל אישה שברחה מבית משוגעים, "אני מנסה להרגיע אותו! הוא בוכה!!" צרחתי גם.
היא חטפה ממני את אופק, "עופי לי מהבית!!" היא צעקה עלי, "עופי!!!!" אמרה שוב.
הסתכלתי עליה כולי בשוק. הדמעות החלו לזלוג מעיני כנגד רצוני ואור חיבק אותי.
"מה אמרת עכשיו???" שמעתי את אבי צורח. אבי מעולם לא צעק, הוא היה מהאנשים שלא מאמינים בצעקות או במכות. לשמוע אותו צועק היה מצמרר.
ליליאן הסתכלה על אבי בחשש.
הוא לקח את אופק מידיה ונתן לי אותו. לוקח את נדב הבוכה מן המיטה ונותן אותו לאור. "עכשיו בואי איתי!" הוא אמר וסגר את הממד, החדר שלי.
הוא נכנס לחדרם יחד איתה.
הצעקות הגיעו עד אוזנינו ובכיהם של אחיי רק התחזק, בדיוק כמו החיבוק האוהב שלי ושל אור.
הוא הסתכל עלי ונישק את שפתי בעדינות, "יהיה בסדר" לחש לי ואני חייכתי אליו חיוך קטן. הוא אמר הרבה ואור ידע זאת.
"ששש.." לחשתי לאופק "יהיה בסדר" המשכתי לנסות להרגיעו.
כשהצעקות לא נפסקו אחרי זמן מה, אמרתי לאור שישאר עם שני אחיי וקמתי מן המיטה, יוצאת מחדרי ונכנסתם לחדרם של ליליאן ואבי.
"אתם מוכנים להפסיק לצרוח אחד על השנייה?!?!?!???!?!?!??!!" אני חושבת שכל הבניין שמע אותי. שניהם השתתקו בשנייה.
"הילדים שלכם בוכים! אני לא רוצה שהם יעברו את מה שאני עברתי לעזאזל איתכם...!!" הדמעות שוב זלגו מעיני, לעזאזל עם הרגשנות שלי.
הסתכלתי על ליליאן, "אני לא אתן לך להרוס לעוד שני ילדים את החיים. כבר הרסת את שלי ואת של אחותי, אני לא אתן לך להרוס גם את של נדב ואופק!"

ליליאן ואבי הסתכלו עלי בשאלה, לא מבינים למה אני מתכוונת.
"אתם באמת חושבים שאני טיפשה?" שאלתי, "אני יודעת שאבא בגד באמא שלי בגללך!" צעקתי. זה היה משחרר להוציא את זה סוף סוף.
"נטלי זה לא-" "שלא תעז לנסות לשקר לי!!!!!!!!!" בחיים שלי לא צרחתי על אבא שלי כפי שצרחתי עליו באותו היום. למעשה, מעולם לא צעקתי עליו, מעולם לא רבתי איתו.
הסתכלתי על הבן אדם שעמד מולי. "אתה בגדת באמא עם הזונה הזאת," הצבעתי על לילאן, "מעולם לא אמרתי לך כלום כי רציתי שתהיה מאושר. רציתי שתשמח. אבל הגיעו מים עד נפש. אני לא מסוגלת לסבול אותה יותר" אמרתי. עיניו של אבי נתמלאו בדמעות.
'שיבכה' חשבתי, 'שיבכה כמו שאני בכיתי בגללה. שיבין כמה סבלתי'
ליליאן הסתכלה על שנינו, מתפלאת על כך שאבי לא אמר כלום על זה שקראתי לה 'זונה'.
אני פשוט הסתובבתי והלכתי משם, נכנסת לתוך חדרי.
אופק ונדב נרדמו על מיטתי ואור הסתכל עלי בהלם. הוא שמע. הוא ידע באותם רגעים עד כמה המשפחה שלי מקוללת.
התחלתי לבכות והוא זינק לכיווני, מחבק אותי חזק ומנשק את מצחי. "אל תבכי יפה שלי" אמר, "אל תבכי" הוא הידק את חיבוקו ואני הרגשתי כל כך מוגנת, כל כך מוגנת בין זרועותיו של אהובי. חשבתי שהוא לא יעלם לנצח. כמה טעיתי....