היייייי אנשים D:

איך חג סוכות??
שלי מעולה! חוץ מהעובדה שאני חולה -_-''
לא נורא D:
קבלו פרק כי אתם גם ככה בטח לא קוראים את זה חחח

תהינו....

פרק 4

היא הסתכלה עלי בעיניים השטניות שלה ואני רק התכווצתי מעט, מתקרבת אל אור.
נדב קפץ מזרועותיי ורץ אל אימו בעודו צועק, "אמא!".
היא הרימה אותו על ידיה והלכה איתו לחדרה. שקט השתרר בכל הבית.
"אני חושבת שנלך" לגמתי לגימה אחרונה מכוס הקפה שלי.
אבי הסתכל עלי, "את לא צריכה ללכת בגללה" אמר. "היא בטח כבר נרגעה"
"כן בטח" גלגלתי את עיני ואבי נאנח. "אתה בא אור?" שאלתי אותו והוא הנהן.
נכנסנו לחדרי והתחלנו לארגן את כל חפצינו.
אור שם לב שאני שקטה יותר מהרגיל, "קרה משהו?" שאל אותי.
הסתכלתי עליו, "אתה לא תעזוב אותי בחיים נכון?" שאלתי בלי קשר לכלום.
תקפה אותי חרדה נוראית שמשום מה הוא יעזוב אותי אחרי כל מה שקרה לילה קודם לכן.
"בחיים בחיים לא" הוא חיבק אותי חזק חזק. "את תקועה איתי למשך שארית חייך" הוסיף והצליח להעלות חיוך על פני.
סיימנו לארגן את כל הדברים שלנו כמה שניות לפני שאופק נכנס לחדרי.
"את הולכת?" הוא שאל בעיניים גדולות ועצובות.
נישקתי את מצחו, "אני אחזור בקרוב, אולי מחר" חייכתי אליו, יודעת שאני משקרת.
חיבקתי את אחי חזק חזק ונישקתי אותו שוב, אור נישק את מצחו והחזיק בידי. "אור תביא אותה מחר" שמעתי את קולו של אחי ויצאתי מהר מהבית, כדי שהקטן לא יראה אותי בוכה.
"אני אביא אותה מחר" שמעתי במעומעם את קולו של אור ואז את דלת הבית נסגרת. רק אחרי ששמעתי את הצעדים של אחי מתרחקים הרשתי לעצמי לפרוץ בבכי תמרורים.
אור חיבק אותי חזק שוב. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
הוא נישק את לחי וניגב את דמעותיי, "ששש.." לחש לי, "הכול יהיה בסדר, אבא שלך ידבר איתה והיא תבקש סליחה. את תראי אותם" הוא אמר ואני הרגשתי כל כך רע. הוא תמיד שם בשבילי ורק לי הייתה בסך הכול הזדמנות אחת להיות שם בשבילו. לפני שנה, כשסבתו האהובה נפטרה.
"זה כל כך הרבה.. את לא יודעת עד כמה" הוא אמר לפתע ואני הסתכלתי עליו במבט שואל ומבולבל.
הוא הסתכל עלי בחיוך, "אני הייתי שם בשבילך בפעמים קטנות. את היית שם בשבילי ברגע הכי כואב בכל חיי. וזה היה כל כך הרבה בשבילי" הוא תמיד ידע על מה אני חושבת.
חייכתי אליו חיוך קטן מבין כל הדמעות שלי, הוא שוב ניגב את פני ונישק קצרות את שפתיי.
הוא הסיע אותי לביתי ולאחר מכן נסע לביתו, הוא היה צריך לחזור לבסיס יום למחרת ולעבור דרכי קודם, להגיד לי להתראות עד הפעם הבאה.
באותו הלילה הלכתי לישון בהרגשה לא טובה. ביום למחרת אור לא בא אלי ולא ענה כשהתקשרתי.
כששאלתי את אימו היא אמרה שהוא ביקש מאביו להסיע אותו ישר אל הבסיס.
'מוזר..' חשבתי לעצמי, 'מה עובר על אור..?'

עבר זמן מה עד שראיתי אותו שוב, הוא לא חיבק אותי ולא נישק אותי.
עיניו נראו כאובות ודומעות. "אני צריך לדבר איתך" אמר לי וליבי החסיר פעימה.
"כן..?" שאלתי. הרגשתי את ליבי מאיים לצאת ממקומו.
"אני.. אנחנו.. אני נפרד ממך. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" הוא אמר ואני התקשתי לנשום. הרגשתי כאילו מישהו לוקח את ליבי ופשוט מרסק אותו.
הסתכלתי עליו באומללות, "מה?"
"אני כבר לא אוהב אותך, אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" עוד סכין בלב, עוד דריכה ומעיכה.
דמעות החלו לזלוג מעיני "מה?" אמרתי שוב.
אור ניסה לנגב את דמעותיי אך העפתי את ידו מפני, "מה?!?!?!" הפעם צעקתי. הייתי כל כך אומללה. הרגשתי כאילו כל העולם קורס עליי.
"אתה.. אתה אמרת לי שלא תעזוב אותי לעולם!! ש.. שאני תקועה איתך לכל החיים!" לא הבנתי כלום. הכול נהיה מטושטש מן הדמעות שלא הפסיקו לזלוג.
הוא נאנח, "אני לא אוהב אותך" חזר על עצמו וזה פשוט הרג אותי.
"אני שונאת אותך!!" צעקתי ורצתי משם. ידעתי טוב מאוד למי אני הולכת.
אלירן, החבר הכי טוב שלי. רק הוא יוכל לעזור לי.

~כעבור ארבע שנים~
היה לי קשה להתגבר על אור, אבל הצלחתי.
עכשיו אני ואלירן ביחד, ואנחנו מאושרים.
אחרי שאור נפרד ממני אלירן היה היחיד שהיה לצידי באמת. אנחנו ביחד כבר שנתיים וחצי וגרים ביחד.
לילה אחד הרגשתי כאב חזק בחזה שלי. לא יכולתי לנשום. הרגשתי בדיוק כמו באותו היום שאור נפרד ממני.
לקחתי כמה נשימות עמוקות והלכתי לישון. לא הראתי לאלירן שלי שקרה לי משהו.

POV THE WRITER
הנער בעל השיער השחור כבר אינו נער, אלא בחור יפה.
הוא נסע בלילה בחזרה הביתה מבילוי עם חברים. עיניו דומעות.
הוא חשב על כל מה שקרה ארבע שנים קודם לכן.
הוא עדיין אהב את הנערה המתולתלת. כל כך אהב. כלום לא הצליח להשכיח אותה ממנו. כלום ואף אחת.
לפתע הוא סטה מהנתיב. אור חזק סנוור אותו והדבר האחרון ששמע לפני החושך שתקף אותו הייתה הצרחה האיומה שלו.
לג'יפ שבו הוא התנגש כמעט לא קרה כלום. האנשים יצאו במהירות מן המכונית.
ראש המשפחה, המבוגר ביותר, הזמין אמבולנס בעוד שהאישה המבוגרת הציצה בנייד של הבחור שחור השיער.
"למי להתקשר להודיע??" היא שאלה בלחץ.
"אני לא יודע!! תבדקי!!" היא המשיכה לחטט ונעצרה על השם 'אהובתי'.
היא התקשרה אל המספר הזה. היא חייבת לענות לה.

HELO EVERYBODY!!
D:
וואל, עכשיו ראיתי סרט של אשטון קוצ'ר, "המגן" אני תמיד בוכה בסרט הזה דמאט!!

(מי שלא ראה, מומלץ )
בכל מקרה, אתם בטח שואלים "מה היא עושה בשעה כזאת בבית? O:" (השעה כרגע היא 10:44)
טוב אז אני בבית עם חום, כן כן אני חולה. מבאס -_-"
בכל מקרה, הינה הפרק, אני מקווה שתאהבו אותו D:

פרק 3

אחרי שהעברנו את אופק ונדב ילד ילד למיטתו, הלכנו לישון. זה היה יום מעייף.
הדלת הייתה נעולה וכיוון שזה היה ממד בקושי יכלו לשמוע דברים מתוכו או לתוכו.
אני התכרבלתי בין זרועותיו החשופות של אור, הוא נישק את קודקודי. "אני אוהב אותך" אמר לפתע והעלה חיוך על פני.
"גם אני אוהבת אותך" אמרתי ועצמתי את עיני.
הוא הרים את ראשי אליו ונישק ברכות את שפתי. תמיד תהיתי איך זה שהוא יכול להיות אגרסיבי כל כך בתנועות שלו, אך שפתיו תמיד עדינות ורכות.
לשונו נכנסה לתוך פי והחלה לשחק בלשוני.
לפתע, תקתוק נשמע על הדלת. "נטלי?" שמעתי את אחי הצעיר ביותר.
אור נאנח ואני נאלצתי להפסיק את הנשיקה, מחייכת אליו חיוך מתוק.
פתחתי את הדלת והתכופפתי כדי להיות בגובה עיניו של אחי "כן נדבי?" שאלתי.
"אני מפחד מהחושך," אמר, "בבקשה תישני איתי" חייכתי אל אור חיוך מתנצל והוא הנהן, מה שאומר שהוא מבין את המצב.
הפרחתי לו נשיקה באוויר והלכתי לישון עם אחי הקטן.

כשהתעוררתי בבוקר נדב ואופק עוד ישנו. כיסיתי את שניהם ויצאתי אל המטבח. שם ישב אבי.
"וליליאן?" שאלתי, מופתעת שהיא לא לצידו. הרי תמיד היא דבוקה לו תחת הקרציה הזאת.
אבי נאנח, "היא הלכה לישון אצל חברה" אמר.
'יש!!!!!!!!!!' רציתי לצרוח, אך עצרתי את עצמי ולבשתי על פני מבט אדיש "אה" אמרתי. תמיד אמרו לי שאני יכולה להיות שחקנית.
דקות מעטות לאחר מכן, כשכבר ישבתי עם הנס קפה שלי בידי, שמעתי את דלת הממד נפתחת ואז נסגרת.
"בוקר טוב" אמר לי אור ונישק את מצחי, לאחר מכן את שפתי.
"בוקר טוב" עניתי לו בחיוך ולגמתי מכוס הקפה שלי.
הוא התיישב לידי, "בוקר טוב דורון" אמר לאבי וזה החזיר לו הנהון.
אבי לא היה איש דברן בבוקר, במיוחד לא אחרי ריב כמו שהיה לו ולליליאן אתמול. ובטח לא אחרי מה שאמרתי לו.
"נטלי-" הוא התחיל להגיד אך קטעתי אותו. "תחסוך ממני תירוצים. אמא עכשיו מאושרת עם רון וממש לא איכפת לי מה קרה בעבר. רק חבל שהרסת לנו את המשפחה ככה" הוא השפיל את מבטו ואז שמעתי את קריאותיו של נדב.
"אמא!" הוא קרא ואבי התכוון לקום.
"שב, אני אלך אליו" אמרתי וקמתי מן הכיסא, נכנסת לחדרו של אחי וחייכתי אליו, "בוקר טוב יפיוף שלי" אמרתי.
"איפה אמא?" הוא שאל אותי.
"אמא אצל חברה, היא תחזור בקרוב, בסדר?" שאלתי והוא הנהן. "בוא" אמרתי והרמתי אותו.
הוא כרך את ידיו סביב צווארי ואת רגליו סביב אגני, נתלה עלי כמו קוף ממש.

POV OR

וזהווווווו
מה אתם אומרים? אהבתם?
מקווה שכן (:
אשמח לתגובות