שברו את האמון שלהם בה, וגרמו לאותה נערה לערער מה באמת הם חושבים עליה.
האם באמת אכפת להם ממנה כמו שהם אומרים?
הם באמת אוהבים אותה כמו שהיא חושבת שהם אומרים?
היא כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.
היא כבר לא יודעת למי להאמין או על מי לסמוך.
מי יעזור לה עכשיו להילחם במה שהיא לא יכולה לשלוט בו?
היא כול כך אבודה ובודדה.
היא משתגעת. היא עצובה. היא כועסת. אבל לאף אחד לא אכפת.
היא רוצה נקמה.
היא תשיג את הנקמה שלה , ותנקום בהם על מה שעשו לה.
היא לא יכולה לסבול את זה שכולם נוטשים אותה בעת צרה.
איזה מין עולם זה!?
אולי בדרך הזאת הם מכינים אותה למציאות הקשה בעתיד, אבל עדיין...
אי אפשר להשאיר אותה לבד להתמודד כול הזמן.
צריך מדיי פעם לעזור לה.
אך כול פעם מחדש היא מגלה שאין כאלה אנשים.
אין כאלה אנשים שיבואו לעזרתה גם אם תבקש.
היא מתאכזבת בכול פעם מחדש.
למה היא בכלל מנסה? מאמצים מיותרים.
היא פשוט נשארת להתמודד לבד עם כול הצרות של כולם.
אם בהווה משאירים אותה להתמודד לבד זה ישפיע גם על העתיד.
היא תזכור שבהווה כולם השאירו אותה לבד, וכאשר בעתיד יציעו לה עזרה היא תענה באדישות 'אני לא צריכה עזרה. אני יכולה להסתדר בכוחות עצמי'. כך למדו אותה כול השנים.
להסתדר בכוחות עצמה ולא לבקש עזרה מאף אחד. כי לא תמיד יבואו לעזור לה , והיא תצטרך להסתדר בעצמה כאשר באמת תהיה לבד.
אחד מאותם מצבים קשים וכואבים יותר של החיים שלה אחרי המוות שהוא הגרוע מכול.
היא פשוט חיה בתוך בית שבור.
היא רק רוצה לדעת את האמת הפשוטה-
' הבית שלה שבור'.
כבר דיי הרבה זמן אני מרגישה שהמשפחה שלי מפורקת. אנחנו כבר לא ביחד יותר כמו פעם.
אומנם ההורים שלי עדיין ביחד אבל בהרגשה שלי זה מרגיש כאילו אני חיה בבית בלי הורים או רק עם הורה אחד.
הסיפור השני קצת יותר אכזרי, ואתם בוטח תהיו בהלם שבכלל עשיתי את זה.
המקרה עצמו לא היה בכוונה. לא התכוונתי לעשות את זה לאישה הזאת. אבל זה קרה.
האישה היא: אמא שלי
והנערה היא: אני
אורך הסיפור 2 עמודים.
תהנו D:
FALLING!
זה קרה לא בכוונה. היא לא התכוונה לעשות את זה. זה לא היה התכנון שלה.
אבל היא עשתה את זה. היא עשתה את זה.
היא הפילה אותה על הרצפה הקרה, וזאת התחילה לבכות.
היא לא התכוונהלהפיל אותה, היא בסך הכול רצתה להפריד בין השניים כי לא הייתה מסוגלת לראות אותם ביחד.
היא לא תיארה לעצמה עד כמה ההדיפה תהיה חזקה. ומסתבר שלמרות שנתנה דחיפה קלה היא הייתה חזקה ואף כבדה.
אם היא הצליחה להפיל אישה גדולה על הרצפה , כנראה שהדחיפה שלא הייתה חזקה , הייתה בכול זאת חזקה למרות הכול.
היא לא מודעת לכוח הרב שלה. לכוח הרב שיש לה.
היא הייתה בהלם לכמה רגעים אבל...
היא לא התחרטה אפילו קצת על מה שעשתה.
אחרי המעשה הנוראי היו אמורים להתעורר בה רגשות אשמה על מה שעשתה , אבל זה לא קרה.
רגשות האשמה שחשבה שהתעוררו , לא התעוררו.
עד עכשיו היא למעשה 'שלמה' עם המעשה שעשתה.
היא אמורה להתחרט ולהרגיש רע עם עצמה אבל זה פשוט לא קורה.
היא לא מבינה למה.
זה אכזרי. זה אכזרי מאוד להפיל אישה מבוגרת ולא להרגיש רגשות אשם וחרטה.
היא אדישה למעשה. היא לא מרגישה שעשתה משהו לא בסדר.
היא אולי לא מתחרטת כי רצתה שאותה אישה תרגיש את הכאב שהילדה הקטנה הרגישה כאשר היא נטשה אותה לבד בבית.
שתרגיש פעם אחת מזה להיות לבד.
היא בכתה כמו ילדה קטנה. המכה לא הייתה רצינית לאותה אישה, אבל כנראה שהייתה מספיק כואבת מכדי לגרום לה לבכות.
היא הביטה בה והתאפקה לא לפלוט בטעות צחקוק קל.
היא רצתה לצחוק ואזלהגיד בקול אכזרי ' זה מגיע לך! ואין בי שום חרטות על מה שעשיתי!'.
אבל היא לא עשתה את זה.
משהו בתוכה עצר אותה מלדבר, והיא רק אמרה בשקט של הלם ' לא התכוונתי. זאת לא הייתה הכוונה שלי'.
משהו בתוכה בכול זאת ריחם על אותה אישה שהייתה שרויה על הרצפה הקרה בכאב ובכי.
אבל לא הצליחה לחוש רגשות חרטה או אשם. זה היה ממש מוזר.
בנסיבות אחרות היא אולי הייתה מרגישה אשמה, אבל הפעם זה באמת היה שונה.
היא אף פעם לא פגעה באישה הזאת. היא אף פעם לא ראתה אותה בוכה ממשהו שהיא עשתה לה.
הבכי תמיד היה בא ממקומות שבהם הן רבו או נזכרו במשהו , או שהאישה הרגישה לחץ בעבודה שלה והרגישה אבודה.
חוץ מהמקרים האלה היא לא ראתה אותה אף פעם בוכה.
היא רצתה שאותה אישה תרגיש את הכאב שלה כאשר היא פוגעת בה.
והיא בהחלט פגעה בה.
היא קיבלה את מה שרצתה.
אותה נערה חשבה על המעשה בעבר ולא זכרה שהיא אי פעם פגעה בכזאת צורה באותה אישה.
אבל היי, תמיד ישפעם ראשונה לכול דבר לא?
למרות שזאת לא הייתה הכוונה שלהמההתחלה , זה קרה.
היא הפילה אותה על הרצפה.
אני יודעת שהסיפור השני הוא דיי אכזרי, אבל באמת שלא התכוונתי. למרות שאין בי שום חרטות! באמת שלא.
תהנו משני הסיפורים.
קחו את הזמן.
אתם יכולים לקרוא אחד היום ואחד מחר. לא חייבים את שניהם היום.
אבל אני דווקא אהבתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי . זה באמת היה הדבר הכי קל בעולם שאי פעם עשיתי.
תנסו את זה גם אתם.
* אבל אני חייבת לחזור לכתוב על הדמויות שלי!*
היי זוכרים את הפוסט שעשיתי ביולי עם השיר המנצח?
אז נחשו מה?
ב16.2 יום חמישי אני הולכת לבית ראסל לקבל תעודה על הזכייה במקום הראשון בתחרות הכתיבה!
אני יעלה על הבמה (אהה!!! יש לי פחד במה!! >.<) מול כולם וגם שתי המחנכות שלי יהיו שם ויברכו אותי על הזכייה במקום הראשון!
אני חושבת שההרגשה תהיה טובה.
כי היי הבסתי בקלות את כול בתי הספר הכי טובים בעיר שלי!
וקיבלתי את הכבוד שמגיעה לי בתןר כותבת ויוצרת! D: לא יודעת מה איתכם אבל אני שמחה על מה שיקרה בתאריך הזה.
כולם יראו את מי שניצחה אותם! ^.^''
וזה כבוד לייצג את בית הספר התיכון שלי[ שאני כול כך שונאת כי הוא אף פעם לא העריך אותי על שום דבר שעשיתי ולא עשיתי!].
ועכשיו הלכתי לכתוב סיפור קצר על מירה הדמות הכי פחות אגרסיבית שלי. וזה כי היא משגעת אותי! היא מופיעה לי בכול מיני צורות וצבעים ובכול מיני מילים! לא חשבתי אף פעם שזה יקרה לי אבל תמיד יש פעם ראשונה לא?
רק זוזו מכירה את מירה חחח XD אז יאלה עפתי לכתוב עליה! *-*''
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
