my cold evil world!

חורף

היא הלכה בשביל הלבן המכוסה שלג בדילוגים דילוגים, מחייכת לעצמה, סביבה יש אניצי קרח של בדל פתיתי השלג המתחילים לרדת מין השמים הקפואים.

העצים מכוסים בשמיכה לבנה עבה וקרה. אין סימן לציפורים או חיות אחרות על העצים, וגם אם כן נדמה שהקרח כיסה אותם  בשמיכתו העבה והלבנה.

לא היה איש מלבדה על השביל הקר והבודד הזה.

הרוח הייתה מתונה. לא אכזרית אך גם לא מצליפה. פשוט רוח קרה ונעימה.

היא המשיכה בדרכה, ומנגינה קלילה נשמעה בראשה. המנגינה גרמה לה רגע  אחד לעצור, לעצום עיניים, להתמסר לתמונות שהציבה בראשה, וראתה שהיא ניצבת על שביל ארוך ולבן. כמו שביל המוביל לחתונת כלולות.

חיוך התפרש על שפתיה האדומות לבנות קרות.

המוזיקה סילקה מראשה כול דבר כבד  וטורד שהיה במוחה, הפכה אותו למשהו קליל שכול מחשבה חדשה ונקייה יכולה להיכנס אליו.

שלג החל לרדת סביבה. שלג קר ולבן.

הוא עטף אותה וכיסה את ראשה.  נופל על כתפיות מעילה השחור והפרוותי.

היא עצרה לשבת על ספסל חום שהיה מכוסה בשמיכה הלבנה '' זה יפה'' מלמלה לעצמה, ניקתה אותו כדי לפנות לעצמה מקום לשבת.

היא התיישבה וראתה איך מזג האוויר החורפי מכסה את כול האזור שלה בפתיתים קטנים ולבנים שהופכים לשמיכה עצומת מימדים ולבנה שעוטפת את כולם. כולל אותה.

ידה הושטה קדימה, פתחה את כף ידה , ונתנה לפתיתי  השלג הקטנים ליפול  לתוכו.

המראה היה קסום, נוגע ומרגיע. השלג בעונה הזאת של החורף היה כול כך מדהים  וקסום עד שכמעט הרגישה כמו בחלום.

רק שזה לא היה חלום. זה היה אמיתי. היא הייתה במציאות לבנה וקרה. מציאות שאהבה ורצתה להישאר בה לתמיד.

זוג אוהבים עבר שם כשהם סמוכים אחד לשני, מחזיקים ידיים בתוגה.

היא הביטה בהם מבט קטן, והמשיכה להביט בשלג הנופל לתוך ידה המכוסה כפפה שחורה שכבר הספיקה להפוך לכפפה לבנה.

השלג הפך את הצבע השחור ללבן. מקסים.

המנגינה המשיכה להתנגן  בתוך ראשה, מה  שהפך את המצב  למרגיע עוד יותר, וקל.

היא שילבה את שתי רגליה זו בזו , מניעה אותם קדימה ואחורה בשובבות, נהנית מהקור וכול הלובן שכיסה את השביל והעצים.

מראה קסום שכזה היא מעולם לא ראתה. היא נשבעה שהיה זה היה חלום אבל כאשר צבטה את עצמה הבינה שזה אמיתי. באמת אמיתי.

החורף כאן רשמית. בחוץ יש  אולי אפס מעלות ובלילה מינוס שתיים מעלות.

אנשים לבושים ארוכים מכף רגל ועד ראש. מפחדים לקפוא למוות.

היא רק לבשה מעיל  צמר שחור, מגפיים שחורות שהגיעו עד הברך, וכפפות שחורות לכפות ידיה.

פניה שהחווירו מהקור נשארו חשופות, וכך שערה השחור אדום הפך לבן ונוצץ מקרח קר.

אנשים  פנו אליה בבהלה, בטוחים שהיא כבר חולה למראה פניה החיוורות, אבל היא רק צחקה ואמרה להם שזה בסדר. שהיא כבר רגילה למזג האוויר הקפוא ושהקור של החורף על פניה לא מפריע לה כלל.

היא נהנית מהקיפאון. רוצה להרגיש את  אימא טבע בכול עוצמתה הפוגע בפניה השבריריות והעדינות.

לא היו הרבה אנשים כך שזה לא הטריד אותה יותר מדיי.

רובם היו מכוסים בצעיפים וכובעי צמר כדי להגן מפני הקור.

היא פשוט הייתה שונה מהם. שונה בהרבה מהם.

חלקם אפילו התכסו מתחת למטרייה מפני הגשם שהפך כבר לשלג.

אך לא היא. לא היא. לא ולא.

היא הייתה אישה מיוחדת. אישה בוגרת שאהבה את החורף ואת השלג היורד שהופך את  הארץ שלה למקום מיוחד  ולבן כשמיכת שלג קרה ונעימה.

היא מוכנה הייתה לפשוט את בגדיה , ולרוץ עירומה בצרחות ובחיוך רחב על שפתיה ופניה.

החורף איכשהו החיה אותה. גרם לה לחיות מחדש גם אם הכי קר בחוץ ואי אפשר לצאת החוצה.

היא הייתה מסוגלת לזה יותר מאחרים.

הפחד לקפוא למוות לא הבהיל אותה. להפך, היא נתנה לו רשות להקפיא ולדקור  את  גופה החשוף.

המנגינה בראשה התעצמה, וכך גם השלג ומזג האוויר מסביב התעצמו  גם כן.

רוח קפואה התנחשלה בין העצים, שורקת בנעימות מעץ לעץ. מקפיאה אותם עוד יותר.

היא קמה מהספסל הלבן והמשיכה לדרוך בשביל העבה שכבר התכסה בשכבה עבה ונכבדה של שלג.

רגליה טבעו  בתוך הלבן, והיא הרגישה שהיא דורכת  בחול טובעני, עמוק ולבן.

היא לא נתנה לזה להפריע לה.

היא המשיכה בדרכה עד שעלתה על קרקע לבנה אך דקה יותר של שלג.

מגפיה  השחורות ספגו את מי השלג כך שעכשיו היא הרגישה שהקור המקפיא חודר את ההגנה ודוקר את רגליה עד למטה.

זה הכאיב לה מעט אבל זה לא עצר בעדה מלהמשיך בדרכה  עד הסוף.

כשהגיע לסוף, ראתה אור לבן בוהק שסימא את עיניה החומות שחורות.

כשהאור פגע בה המוזיקה בראשה הסתיימה.

מה קרה כאן עכשיו? מה קרה?

כשפקחה את עיניה ראתה את הבית.

היא חזרה הביתה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כדאי להקשיב למנגינה בעת הקריאה. היא תרמה מאוד לכתיבה של הסיפור הקצר והמהנה הזה.

תהנו :)