אתמול עשיתי את מה שרציתי לעשות בשבת - לכתוב על אמונה.
חשבתי לעשות פוסט קצר על אמונה ולהסביר קצת על האמונה שלי באנשים.
אבל מכוון שאני לא טובה בהיתבטאות עצמית,[ כלומר שקשה לי להתבטא ולהסביר את עצמי במילים] נעזרתי שוב במריה( הדמות שלי) וכתבתי דרכה את מה שאני חושבת על אמונה.
זה יצא דווקא בסדר. אומנם קצת כואב ומתסכל , מתסכל כי אי אפשר לבטוח באנשים יותר, אי אפשר לסמוך עליהם, ואי אפשר להאמין להם!
אבל הכול כבר כתבתי בסיפור הזה שניקרא 'TRUST', ושם תראו כבר הכול.
מריה היא הדמות הכי טובה שדרכה אני יכולה לפעמיים לכתוב את כול מה שאני מרגישה. והיא ממש עוזרת לי.
אם זאת הייתה סאלי שדרכה הייתי כותבת על אמונה כול הסיפור היה יוצא ממש דפוק ופסיכי. כי דרך החשיבה שלה כלל לא הגיונית, ואם אני אדבר דרכה על אמונה זה יצא כאוס שלם ולא ברור.
אם זאת הייתה היא , היא הייתה אומרת ' אמונה זה דבר דפוק! למה בכלל להאמין באנשים!? הם בכול מקרה ישברו את האמון, ויגרמו לך לחשוב שאתה מאכזב'.
כזאת היא. מה לעשות.
אבל דרך מריה זה יוצא הרבה יותר טוב הרגשות האלה [ וכבר עשיתי את זה בפרק 14 שלה, וגם בספיישל של החופש הגדול, וגם בסיפור הקצר של ' געגועים הורסים'].
היא באמת עוזרת לי לפרוק רגשות בנושאים כאלה. היא הכי טובה.
ואם אלה סתם רגשות אז אני כותבת קטעים קצרים.
משום מה כשאני מתבטאת דרך מריה זה יוצא משום מה הכי טוב.
אני יכולה לנסות גם להתבטא בעצמי אבל... זה לא יצא הכי טוב. אני לא אצליח להעביר באמת את מה שאני רוצה.
טוב אורך הסיפור - 5 עמודים.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את נושא האמונה כמו שצריך.
תהנו D:
TRUST!
אמון. מזה אומר? מה המשמעות העמוקה באמת של אמון?
על אילו ערכים נמדדת האמונה שלנו באנשים?
על מה אנחנו מבססים בעצם את האמון שלנו?
על מה אנחנו מתקיימים?
ובעצם נשאלת השאלה: אם לא נוכל לבטוח בחברים ובמשפחה אז במי כן נוכל לבטוח?
מה יישאר לנו מלבד עצמנו? מלבד לסמוך על עצמנו, ולהאמין בעצמנו בכול דרך שבה נבחר?
אלה השאלות הכי גדולות שאני שואלת את עצמי מדיי יום.
אני כבר לא יכולה לבטוח באנשים או בכלל להאמין להם.
אני כול כך רוצה להאמין להם ולתת בהם את כול האמון שלי , אבל בכול פעם מחדש אני מגלה שאני טועה. שאני עושה טעות איומה בכך שאני מאמינה בכול אחד, וסומכת על כולם.
אני מאמינה בהם שהם יכולים לעזור, אבל הם שוברים את האמון שנתתי בהם.
הם פשוט מאכזבים אותי בכול פעם מחדש.
איך אנשים רוצים שאני יאמין בהם , אם הם לא מאמינים בי?
למה הם חייבים לשקר לי ולסלף את האמת בדרך עקיפה? כדי לא לפגוע בי? כדי להגן עלי? כדי להסתיר ממני את האמת המרה שאני לא רוצה לדעת?
להסתיר ממני את האמת לא ימנע ממני בסופו של דבר לגלות את מה שאני לא רוצה:
שבעצם אין לי בכלל על מי לסמוך. אין לי למי להאמין. כולם משקרים.
כולם מתחמקים ממני. אני לא מבינה את זה.
אנשים מצפים שנאמין להם ובסוף הם משתמשים בזה כדי לפגוע בנו.
וזה בעצם מרסק לחלוטין את כול האמונה ששמנו באותו האדם.
כבר אי אפשר יותר לסמוך על אף אחד. אי אפשר להאמין לאנשים בלי לדעת אם הם משקרים או אומרים לך את האמת.
עברתי כול כך הרבה בחיים שאני לא מסוגלת לקחת את הסיכון הענקי הזה יותר.
הייתי תמימה. האמנתי ליותר מדיי אנשים, וסמכתי עליהם שיעזרו לי בעת צרה.
אבל בסופו של דבר נשארתי לבד.
לבד. עזובה ונטושה.
נשארת לבד להתמודד בכוחות עצמי. בלי עזרה מאף אחד.
למדתי על בשרי שאם אני רוצה שמשהו יעשה , עליי לעשות אותו לבד, כי אף אחד לא יבוא לעזור לי כשאצטרך.
כשאני לא צריכה עזרה אנשים באים ועוזרים לי מרצונם החופשי, אבל כשאני צריכה את העזרה הזאת... כולם פתאום נעלמים ואני נשארת לבד להתמודד עם הקשיים.
אסור לי להאמין לאף אחד. זה סיכון יותר מדיי מסוכן שאני לא מוכנה לקחת חלק בו.
גם לגבי אהבה וזוגיות. אם אקח את הסיכון הזה לבטח אפגע בידיי בין זוגי, וליבי יישבר לרסיסים קטנים וכואבים.
אני לא רוצה להרגיש שום דבר לאף אחד.
אני לא רוצה לסמוך על אנשים , כי אני יודעת שבסופו של דבר הם יאכזבו אותי , וישאירו אותי לבד במערכה.
אני גם לא רוצה להאמין להם כי אני יודעת שהם לא יגידו לי את כול האמת. הם ינסו לעקוף את האמת בדרכים שבהם אני לא אחשוד בהם.
בסופו של דבר אני אגלה את האמת, והיא בטח לא תהיה כול כך נעימה לשמיעה.
האמת לפעמיים קשה, אבל עדיף לדעת את האמת הקשה בעצמך ולהתמודד מאשר שמישהו אחר יגיד לך את האמת ותרגיש רע עם עצמך על כך שעשית משהו לא בסדר.
כי אם אתה יודע את האמת שעשית משהו לא בסדר ופגעת במישהו אפשר עוד איכשהו לתקן.
אבל אם מישהו יטיח בך את האשמה, תרגיש כול כך רע שלא תרצה אפילו לעשות צעד לעבר בתיקון הזה.
אמון צריך להתבסס על קשר של זוגיות וחברות, ואהבה בתוך המשפחה.
אם בני המשפחה לא מאמינים בך, ולא באים לעזרתך כשאתה צריך אז במי תאמין? על מי תסמוך?
בעצם כשאני מבטלת את האמון והסמכות שלי באנשים, האדם היחידי שנישאר לי באמת לסמוך עליו, ולהאמין בו היא- אני.
כי אני יודעת שלעצמי אני לא אשקר. אני יודעת שאני יכולה לסמוך על עצמי, כי אני אף פעם לא מאכזבת.
אני תמיד נותנת את כול מה שאני יכולה בשביל כולם, ויותר מי זה.
אבל כשאני מבקשת עזרה או שסתם אני רוצה לצאת ,פתאום אני מגלה שאין אף אחד בסביבה. אני לבד.
אני נמצאת בצרה ואין מי שיעזור. אין מי לצאת ולבלות.
זה כול כך מאכזב, ומתיש.
אנשים שציפית דווקא מהם להכי הרבה בסופו של דבר מאכזבים אותך, ואז אתה אומר לעצמך בלב ' כמובן שלא תעזרו לי. הכול אני צריכה לעשות לבד. למה שבכלל תעזרו לי? הרי במילא לא אכפת לכם ממני'.
ההרגשה הזאת שכולם מסביבך מאכזבים היא קשה ביותר.
זה כמו לחיות בעולם שבו אתה השורד היחידי. ממש כך.
אחרי שעברתי כול כך הרבה בחיים , אני כבר מרגישה ששום דבר לא בטוח. שאם לרגע אני אסמוך על מישהו או יאמין לו הוא ירסק שוב את כול האמון ואני יאלץ לוותר עליו, ולא לסמוך עליו יותר בחיים! כי אני יודעת שהוא תמיד יאכזב אותי.
כשאני מאמינה באנשים, אני מאמינה בהם עד הסוף. לא משנה מה.
אני רק לא מבינה למה אנשים לא יכולים להשאיר את האמון הזה? למה הם חייבים לשבור ולרסק אותו? למה לגרום לאנשים כאב?
מה באמת עובר לאנשים האלה בראש כשהם חושבים להרוס את כול האמון שבנינו עליהם?
למה להרוס את זה?
הרי הם אמורים לדעת שאם אני אבטח בהם והם יהרסו את זה , אני לא אוכל יותר בחיים לתת בי שוב את אמונם או לבטוח בהם יותר.
קשה להחזיר אמונה באנשים אחרי שהם בגדו בך בגידה כול כך קשה.
זה לוקח זמן.
עכשיו אני יותר נזהרת כשאני עושה דברים, ואני כבר לא מבקשת מאנשים עזרה. כי אני יודעת שמראש הם לא יהססו לבוא ולעזור לי.
הם תמיד טוענים שהם 'עסוקים', ו 'אין להם זמן'.
כמובן שהכול רק תירוצים כדי להשאיר אותי בסופו של דבר לבד.
הכול אני עושה לבד. הכול.
למה לסמוך על אנשים שבמילא מאכזבים אותי כול הזמן? לחוות את האכזבה הזאת בכול פעם מחדש , זה פשוט מתיש ומעייף.
נמאס לי שאני בוטחת באנשים, והם מפנים נגדי את הגב שלהם.
הם כאילו משחקים איתי. בסדר. אין בעיה.
הם לא רוצים לעזור לי? לא צריך. אני אסתדר בכוחות עצמי. אין לי שום בעיה עם זה.
למרות שלפעמיים אנחנו מצפים מאנשים לכול כך הרבה שבסופו של דבר הציפיות מאותו אדם יורדות לטמיון.
וזה מה שניקרא ' גודל הצפייה, כך גודל האכזבה'.
שזה בעצם אומר שאם מצפים ממישהו ליותר ממה שאנחנו חושבים שהוא יכול, בסופו של דבר אנחנו מתאכזבים.
אנחנו מתאכזבים כי ציפינו ממנו ליותר ממה שחשבנו בהתחלה.
אסור לצפות מאף אחד לשום דבר. פשוט כך.
כי אם נצפה ליותר מדיי מאנשים מסוימים הם בסוף יאכזבו אותנו. ואז נרגיש רע עם עצמנו , ונחשוב לעצמנו בלב 'דווקא ציפיתי ממנו ליותר. לא חשבתי שהוא יפנה לי את הגב, ויאכזב אותי בכזאת צורה'.
אנשים מאכזבים כול הזמן. אנשים בוגדים כול הזמן. אנשים משקרים אחד לשני.
אי אפשר לסמוך עליהם או בכלל להאמין בהם. אי אפשר גם לצפות מהם לשום דבר.
אנשים פשוט לא יודעים שיש אנשים שצריכים אותם הכי הרבה, ודווקא מהם הם מצפים להכי הרבה.
זה קורה דווקא עם חברים ובני משפחה.
כשאני צריכה את ההורים ובאותו הרגע הם עסוקים, ולא יכולים לעזור , אני מתאכזבת וחושבת לעצמי בכעס ' בטח. למה שתעזרו לי? הרי במילא אתם תמיד משאירים אותי לבד, ואני צריכה לעשות הכול בעצמי'.
זאת מחשבה קשה שתמיד עולה כאשר אני נשארת לבד.
אני לא רוצה להרגיש ככה, אבל אנשים פשוט מביאים אותי לידיי רגשות כאלה.
זה נוראי.
אפילו על המשפחה שלי אני כבר לא יכולה לסמוך, כי הם תמיד יאכזבו,
ולא יהיו שם לצידי כשאני באמת אצטרך אותם.
אז על מי בעצם נישאר לי לסמוך?
למי בעצם נישאר לי להאמין?
ממי אני באמת יכולה לצפות ליותר ממה שאני חושבת?
אני כול כך מבולבלת בעניין הזה. אני מרגישה כול כך לבד.
אני מניחה שהם עושים את כול זה כדי להכין אותי לחיים האמיתיים .
לחיים שאחרי.
לחיים שבהם הם כבר לא יהיו בין החיים.
מקווה שהמסר לגבי אמונה עבר בהצלחה.
לא היה קשה לכתוב את זה , אבל אני שמחה שעשיתי את זה דרך מריה ולא בדרכי שלי.
דרכה זה תמיד יוצא הכי טוב.
אמון הוא באמת דבר שנבנה עם הזמן,
אבל כאשר אתה מאמין באדם מסוים כול כך הרבה זמן, ובסוף היום הוא מתגלה כאכזבה גדולה...
אתה כבר לא בטוח שכדי יותר להאמין בו.
אז תזהרו כאשר אתם בוטחים ומאמינים באנשים.
לא כולם טובים.
לאט לאט אני שוברת את מחסום הפחד שלי מכתיבה.
כשאני לא כותבת הרבה זמן אני פתאום מתחילה לפחד שכול דבר שאני אכתוב לא יהיה טוב.
ואז אני אומרת לעצמי בלב 'אני חייבת להתגבר על הפחד הטופש הזה, ולכתוב! כי אם אני לא אכתוב זה בחיים לא יקרה!'.
אני פשוט מכריחה את עצמי לשבת מול המחשב ולכתוב! פשוט לכתוב את מה שעולה לי באותו הרגע לראש!
אני מעדיפה לכתוב כשנוח לי בלי לחץ.
אבל הבעיה היא שבגלל שאני כול כך עייפה, גם אם יש לי רעיון לסיפור בראש אני אשב שעות מול המחשב ולא אדע מה לכתוב, ואיך להוציא את זה על הכתב בצורה הכי טובה שיש.
וזה כבר קרה לי מלא פעמיים בשבוע שעבר.
אני מתה לכתוב. אני ממש רוצה!
ואין לי מחסום כתיבה.
יש לי מלא רעיונות אני פשוט מרוב עייפות לא מצליחה לסדר את העלילה בראש כמו שצריך.
אבל השבוע כלומר בשבת הצלחתי לכתוב סוף סוף את פרק 18 של מריה! הללויה! D:
היה לי את הרעיון הכללי בראש, אבל לא מצאתי זמן לכתוב אותו [ שוב בגלל העבודה, וגם בגלל שהרעיון לא היה שלם לגמרה].
וגם כתבתי את הקטע הזה על 'אמונה' שרציתי לכתוב בשבת אבל בסוף לא כתבתי, ועשיתי את זה אתמול.
אז הנה.
לאט לאט אני יוצאת ממסגרת הפחד, ומתחילה לקחת את עצמי בידיים, ולעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם-
לכתוב את הסיפורים שלי! *-*''
~שבוע נעים לכולם~
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
