הגעתי למסקנה שאני פשוט כישלון.
כול החיים שלי היו כישלון אחד גדול.
כול דבר שאני עושה לא מצליח,
ובסוף נהרס!
הכול יוצא בצורה עקומה ולא טובה.
בזמן שאני חושבת שכולם לא בסדר?
אני מגלה שאני היא זאת שלא בסדר עם עצמה ועם כולם.
נו בטח. אני נוראית שהורסת הכול. איך אפשר להיות בכלל בחברה עם מישהי כמוני?
מבינים עכשיו למה רגשי הנחיתות האלה?
כי אני לא טובה בשום דבר שאני עושה! הכול נהרס לי!
אפילו בדבר שאני הכי טובה בו כתיבה אני מוצאת את עצמי כבר כמה ימים זומבי מול המחשב ופשוט לא יודעת מה לכתוב!
לא את פרק 19 של מריה, לא את פרק ב' של סאלי,
שום דבר! פשוט שום דבר!
כול דבר שעולה לי בראש ניראה לי חסר טעם ולא מספיק טוב בשביל לכתוב.
זה מחרפן אותי כבר כמה ימים ואני חושבת שאני הולכת להישתגע מכול העניין הזה.
קירי אמר : ' לזרום עם הפחד'.
לזרום עם הפחד?
עצה טובה אבל אני לא בטוחה עד כמה היא תעזור לי בכתיבה, כי אני לא יודעת איזה סיפור יצא עם אני אזרום עם הפחד.
לדעתי גם אתה באותה הבעיה כמוני.
כמה המון זמן שלא כתבת שום פוסט.
האם זה חוסר ברעיונות? או הפחד מלזרום עם הפינה של הדמויות שלך?
כי רעיונות יש לך בשפע! ואתה יודע לכתוב פינות מצחיקות ומשעשעות!
יש לך את זה!
זה פשוט הפחד וחוסר רצון לעשות מה שעובר לך בראש באותו הרגע.
אני אישית אוהבת את הפינות של פטש וגם את הסיפור שלך של ' הכול מציאותי'.
הפינות אולי הכי טובות עד עכשיו!
ולדעתי אנחנו נימצאים באותה הסירה.
אני יכולה להגיד לך את אותו הדבר:
'' תזרום עם הפחד! אל תפחד לכתוב את מה שעובר לך בראש! תזרום עם הרעיון!''.
ושוב קל להגיד קשה לעשות.
אנחנו אומרים הרבה מילים שנישמעות פשוטות לאוזן אבל בפועל קשה לנו לבצע אותן.
אני רק לא מבינה למה אני פוחדת לכתוב?
זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות!
לדעתי מה שצריך לעשות זה:
להעלות רעיון בראש, לתכנן אותו ומה יקרה בו, ולבוא מוכנים לדף הוורוד ופשוט להתחיל לכתוב ולזרום גם אם לא בטוחים!
כוח רצון והרבה התמדה צריך בשביל זה. כי לבד זה לא יקרה.
כשאני באה לא מוכנה אז ברור ששום דבר לא יצא על הכתב. הראש ריק. הוא לא חושב.
הוא אבוד. הוא מבולבל.
וברגע שמוצאים רעיון להתחיל ישר לתכנן אותו ולכתוב אותו כי אחרת נשכח.
והקטע הוא שהראש שלי מלא ברעיונות רק שלאחרונה מצבי הרוח שלי משתנים קצת ויש גם דיכאונות וכנראה שזה משפיעה על האהבה שלי לכתיבה.
ואולי זה המוות של סאלי שמציק לי למרות שאני מחזירה אותה לעולם בתור רוח נקמנית.
אני פשוט מרגישה חסרת תועלת!
שום דבר שאני עושה לא מצליח לי!
אני פשוט עלובה!
כול דבר שאני אומרת או עושה נהרס! פשוט נהרס!
הכול קורס!
התקוות שלי אבודות לגמרה!
אני כבר לא יודעת יותר מה לעשות.
WHAT TO DO!?
WHAT!?
אפילו ההרגשות שלי לא משתפרות ובא לי לחנוק מישהו! יש מתנדבים בקהל שמעוניינים למות הלילה?
אני חייבת לעשות משהו עם עצמי!
פשוט חייבת!
לעזאזל עם החיים האלה!
למה הכול אצלי כול כך מסובך ומורכב!?
WHY!?!?
I WANT TO CRY ALONE!
בכיתי אתמול פעמיים! אתמל באמת הרגשתי רע! לא הייתי מרכז העולם [ לא שאכפת לי כן?]אבל הרגשתי לא קשורה וקצת בודדה.
כשהגעתי הביתה לא התייחסתי לאף אחד בבית [ אם בן אחד בבית ניקרא מישהו אז כן. לא התייחסתי לאבא שלי ולשרי הכלבה שלי].
ופשוט הלכתי לישון והרגשתי באמת רע.
מין תחושת ייאוש וניכור מהסביבה כולה.
כאילו לאף אחד באמת לא אכפת ממה שעובר עליי.
ותנו לי להגיד לכם משהו כן?
לאף אחד באמת לא אכפת ממה שעובר עליי!
אז למה אני בכלל טורחת לחשוף את הרגשות שלי בפני העולם?
הרי במילא זה לא מעניין את אף אחד,
ולאף אחד גם לא אכפת!
אם אני אמות?
למישהו בעולם הזה יהיה אכפת?
אולי רק להורים,
אבל כול השאר ישכחו ממני אחרי יום יומיים.
בזה אני בטוחה U.U
קיבלתי עונש מהאחראית בחווה לא לירכב עם הבנות ביום חמישי.
שואלים למה?
כי לא הגעתי היום לעבודה.
למה?
כי לא הרגשתי טוב.
זה נראה לכם פייר?
שאני לא רוכבת רק כי לא הגעתי בגלל שאני לא מרגישה טוב?
אני לא כועסת כי במילא השיעור הזה בחמישי לא ממש מקדם אותי והרבה פעמיים אני אומרת לעצמי 'שאין לי כוח לירכב איתם'.
אבל עדיין מה אנחנו בגנון!?
עונש לא לירכב רק כי אני לא מרגישה טוב?
הנה עוד סיבה למה אני מרגישה רע.
כאילו היא אומרת ' לא מעניין אותי שאת לא מרגישה טוב. את צריכה לעבוד ואם לא תגיעי לעבודה לא תקבלי שיעור''.
לאף אחד כבר לא אכפת ממני וממה שאני מרגישה.
ואם אני קצת לא מרגישה טוב אני נענשת על זה.
מישהו מלמעלה מחליט שאני צריכה להיענש על הדברים שאני עושה ומרגישה.
אני מרגישה שמענישים אותי על דברים שאני כול כך מתאמצת לעשות!
אני משקיעה את כול כולי בעבודה,
ופתאום כשאני קצת חולה אני עוד נענשת על זה!
זה ממש לא בסדר!
אבל אני לא רוצה להתווכח איתה.
במילא אני ארכב רביעי.
ולא נורא אם אני לא ארכב איתן בחמישי. זה לא כזה הפסד גדול.
אבל על מה לעזאזל מענישים אותי!?
על הקיום שלי!?
כולם בטח היו מעדיפים שאני פשוט יעלם והם לא יראו אותי יותר.
בסדר.
יום אחד אני באמת יעלם ואז נראה אם בכלל ירגישו שאני לא נמצאת שם.
והאמת שהשירות הלאומי הזה יצא לי כבר מכול החורים!
נמאס לי!
רק שיעזבו אותי בשקט כבר!
שיתנו לי לנוח לשם שינוי!
עולם דפוק!! >.<''
~שבוע שקט לכולם~
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
