my cold evil world!

ושוב הפכתי את הבלוג שלי לאנושי וכתבתי דרכו על כול מה שאני מרגישה וחושבת על הסגירה של ישראבלוג.

3 עמודים בערך.

עצוב. פשוט עצוב.

הסוף?

 חמש שנים חלפו מאז קיומי כאן   ב ישראבלוג. מעולם לא חשבתי שיגיע היום או הרגע הזה שבו יסגרו לי את הבית בגלל קשים כלכליים.

זה לא נתפס.  חמש שנים המקום שימש לי כבית. מפלט מהעולם החיצון הקר והאכזר. מצאתי כאן חברים שיודעים לתמוך ולעזור ובעיקר להקשיב.

יותר מהכול- מצאתי כאן את עצמי מחדש. מצאתי מקום מפלט לנשמה המיוסרת והכואבת שלי.

עברתי כול כך  הרבה במהלך חמש השנים הללו. ידעתי עליות ומורדות, שמחה וכאב, עברתי חוויות וטיולים, מיתות  כואבות ועצובות, מצאתי חברים לטוב ולרע, אפילו יצא לי להיפגש עם אחד מהם במציאות למרות שבסוף זה לא הלך.

ככול שאני מתקדם בכתיבה על מה שאני מרגיש, אני לא  מאמין שאלו הן באמת מילות פרידה מהבית החם שלי ומכול החברים שהכרתי כאן. לא רוצה להאמין שבעוד חודש מהיום כבר לא יהיה לי יותר בית לפרוק בו רגשות, מחשבות, זיכרונות, חוויות, רגעים כאלה ואחרים לבד או עם אנשים.

ואני גם ככה אדם סגור מטבעי שלא מדבר במציאות אם אף אחד. מסתגר מהעולם ובוחר לשתוק ולא לדבר עם אנשים. מה אעשה כשהבית שלי  ייסגר?  עם מי אדבר? למי אספר שרע לי? עם   מי אחלוק חוויות מטיולים שלי בעולם? מי ידע שאני סובל? או גרוע מכך , רוצה למות? מי יקשיב לי בעולם החיצוני? רק כאן , במקום הזה שאני קורא לו בית, מצאתי אנשים שלא שופטים אותי או ממהרים לשפוט. אנשים שמזדהים עם כאבי. עם מחשבותיי האובדניות, עם רגשותיי האפלים, עם זיכרונותיי מהעבר.

מה יקרה עכשיו? כשהבית ייסגר? אחזור ואשוב להיות אדם מסוגר ובודד כפי שהייתי לפני הכניסה למקום החם והאהוב הזה? אהיה שוב אדם קר שלא משתף אחרים ברגשות ובמחשבות שלו?

רק המחשבה על הסגירה גורמת לי לרצות לפגוע בעצמי עכשיו. לא מסוגל לדמיין את עצמי בעולם הגדול מבלי מקום שאוכל לרוץ אליו כשיהיה לי רע או להפך כשיהיה לי טוב.

כולם ישכחו אותי. מהקיום שלי. לא ידעו מה עובר עליי. לא יהיו שותפים לחיי. לטוב ולרע.

מה יהיה? מה יהיה? משתגע. עצוב. לא מוכן לקבל את העובדה שהבית ייסגר  ואני אשאר בחוץ. בקור. לבד. בעולם הגדול הזה לבדי. זר בעולם בו אף אחד לא מבין אותי. מה אני מרגיש או חושב.

אחזור להיות הכלום שהייתי לפני הכניסה   ל ישראבלוג.

אחזור לכתוב דברים אישים וסיפורים לעצמי. לא אתעדכן יותר במה שעובר על חבריי הבלוגרים. לא אדע מה קורה איתם. האם הם מרגישים טוב? רע להם? טוב להם? היה להם יום שמח והם רוצים לשתף ואני לא אוכל לקרוא ולהגיב? זה פשוט סיוט. זה לא קורה! פשוט לא קורה!

חייבים להתאגד למען הבית ולהמשיך להפעיל לחצים על מי שצריך כדי  ש ישראבלוג לא ייסגר! אסור שייסגרו לנו את הבית! פשוט אסור!

לאיפה עוד נלך אם  זה לא יצליח בסוף? למי נבכה שקשה ורע ונמאס אם לא לבלוג היקר שלנו? היחיד שהיה שם והבין אותנו ואת מה שאנחנו מרגישים?

הרי בעולם שבחוץ לאף אחד לא באמת אכפת מאיתנו. אנחנו כלום בחוץ. אבק כוכבים. שקופים. בלתי נראים. נמלים קטנות שכולם דורכים עליהן אפילו בלי לראות.

אנחנו סגורים בחוץ בפני אנשים. לא מוכנים להיפתח ולהקשיב. ורק כאן, בבלוג, היה מי שמוכן להקשיב, לתמוך, לעודד ולעזור. רק כאן מצאנו חברים אמיתיים שנקשרנו אליהם אפילו מבלי להכיר אותם במציאות שמחוץ למחשב.

חברים שאני בטוח שהיו אמיתיים לא רק במחשב אלה גם במציאות.

הנשמה שלי מתקצרת ככול שאני ממשיך לפרוק כי זאת כנראה תהיה הפעם האחרונה שתשמעו ממני ועל רגשותיי ומחשבותיי.

בקרוב הבית  ייסגר. ולא רק בפניי. בפניי כולם הוא ייסגר ואז מה יהיה איתנו? מה יעשו בלוגרים שהבלוג הזה הציל את החיים שלהם ממוות? לא יהיה להם איפה לפרוק. הם לא יקבלו את התמיכה שהם צריכים ובסוף יתאבדו כי הם לא יהיו יכולים יותר לשלוט בחיי הסבל שלהם. אני לא מקנא בהם ואני לא רוצה להיות במקומם.

אני רק יודע שבשביל עצמי בחמש השנים האחרונות מצאתי שאני יכול להיות אמיתי. כפי שאני ויקבלו אותי כמו שאני. כמו שאני על כול המגרעות, החסרונות והבעיות שלי. וגם אם רע לי תמיד יהיה מישהו שיבוא וירים את ראשי אל שמיי תכלת הבוקר.

עכשיו כשיהיה לי רע או סוער מי יעזור? יעודד? יגרום לי להרגיש שאני שווה משהו? שיש עוד תקווה וצריך להילחם על מהות החיים שלי?

לא! אני עוד לא מוכן לקבל את זה שלא יהיה לי לאן לחזור!

חייבים להילחם! לעשות  משהו! העיקר לא לוותר! לא להיכנע! לדבר, לעשות, לשכנע, משהו! אסור לתת לבית שלנו להיסגר!

עכשיו אני עצוב שאין ביכולתי לעשות הרבה כדי להציל את הבית  שלי מסגירה אבל אני מאמין בבלוגרים שכן יודעים מה לעשות וכן יש בידיהם הכוח לשנות את המצב ולהפוך את הכפית על פיה.

אני מאמין שהם יצליחו. מקווה שיצליחו לשנות את מאזן הכוחות לטובתנו.

ולכם אני אומר- זה לא הסוף! הבית לא יילקח מאיתנו! תלחמו! המקום הזה , הבית הזה, הוא בדיוק הבית שלי כמו שהוא הבית של חצי מיליון ממכם כאן  ב ישראבלוג!

אל תוותרו! אנחנו עוד נמצא דרך להישאר כאן!

אני עדיין לא מאמין שזה הסוף. התשוקה בוערת בי עמוק בפנים לנצח ולהילחם אבל הראש אומר אחרת.

הראש אומר שזה הסוף. הסוף של מקום המפלט הבטוח והמוגן שלי מהעולם הקר והאכזר.

לאן אלך עכשיו? איך אתמודד לבדי עם כול הרגשות והמחשבות והבעיות? מי יקשיב לי? מי יאמין בי שאני מסוגל לגבור על כול הקשיים בדרך לחיים טובים יותר?

מי יציל אותי מהאפלה שעוטפת אותי ברגע זה ממש?

לא מאמין. פשוט לא מאמין. זה לא קורה. פשוט לא קורה. זה  סיוט. אני בטוח. וברגע שאתעורר  אגלה שרק  חלמתי שמתכננים סגירה לבית שלי.

אבל אני ער. וזה לא חלום. זה אמיתי. זה הסוף.

 זה באמת הסוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני באמת לא אדע מה לעשות עם עצמי אם לא יהיה לי איפה לפרוק או לאיפה לברוח. כשהיה קשה תמיד ברחתי לכאן. אבל מה יקרה עכשיו? איך יראו חיי אחרי הסגירה?

מקווה שיצליחו האנשים כאן לשנות את רוע הגזירה.

פרופורציות נכונות

אחרי שהוצאתי  ורוקנתי את עצמי מכוחות ואנרגיות בשבוע הנסיעות העמוס שלי, החיה שבתוכי נרגעה. חזרה למצב רגוע ושקט.

הבינה שהיא לא רוצה לכעוס ולהשתולל בגלל אנשים אחרים. שהיא לא חייבת להשתגע בגללם ולהרוג.

בסך הכול היא  רק  רוצה שיניחו לה לנפשה ויעזבו אותה בשקט.

שלא  ישגעו אותה, שלא יעמיסו עליה, שלא ידליקו אותה , שלא יכעיסו אותה, שלא יוציאו אותה מהשקט הפנימי שלה, שלא יגרמו לה לצאת מדעתה ולהתחיל לצרוח ולשאוג בקולי קוליות, שלא יעוררו בה את הרצון למות ולהרוג.

הדבר היחידי שהיא באמת רוצה זה –שקט נפשי. מנוחה ממרוצת החיים. מאנשים. מסבל. מייאוש. מכאב. מעצב. ובעיקר מבדידות.

היא רוצה לשמוח שוב. לחיות. לחיות ללא מרירות וכעס על כולם.  להישאר רגוע גם כשהמצב קשה ומייאש.

האם תוכל? זה אפשרי להישאר רגועים במצבים קשים ומייאשים? היא מסוגלת לזה? האם אני מסוגלת לזה? מאמינה בעצמי מספיק שזה אפשרי?

מה הלב שלי רוצה? מה אני רוצה? באמת רוצה?

אני יודעת מה אני רוצה!

אני רוצה להיות חופשייה! לחיות! להצליח! להרגיש טוב! להפסיק לכעוס ולהתרכז בדברים החשובים באמת-

החיים שלי.

להתחיל לחיות בעצמאות. לתת לחיה שבתוכי מנוחה. לתת לה לישון בשקט מבלי להזרים לתוכה אנרגיות שליליות ואפלות שיגרמו לה להתעורר ולהתחיל לצאת משליטה עם רצון בוער להרוג ולהרוס.

היא עשתה מספיק נזק לעצמה, לסביבה, ובעיקר לי.

מגיע לכולם מנוחה. מגיע  לה מנוחה. מגיע לי מנוחה.

עכשיו היא חזרה למקומה. נרגעה. עצמה את  עיניה ונרדמה. לכמה זמן? אני לא יודעת.

טוב לה עכשיו. שקר. זה לא נכון. לא טוב לה. היא פשוט מחכה לאסון הבא. לאדם הבא שיעורר את חמת זעמה. שיגרום לה לצאת משלוותה ולהתחיל לזרוע הרס.

אני לא רוצה שזה יקרה. החיה סבלה מספיק. כולם סבלו מספיק.

אני סבלתי מספיק.

הגיע הזמן להניח לעבר לא? לסלוח אם אפשר. לשכוח אותו. להניח לו. להתרכז בהווה ולהתקדם ממנו הלאה לעתיד.

לעשות כמה שיותר בהווה, ולהמשיך לעשות יותר גם  בעתיד.

לסלוח לעצמי. לחטאים, לעונשים, לרגשות המרירים והקשים שמילאתי את עצמי בהם במרוצת  השנים.

לנקות את עצמי במים טהורים , ולהתחיל מההתחלה.

להתחיל ממקום של ביטחון, גאווה, שמחה, חוסר פחד, אמונה , כוח, ובעיקר אהבה לעצמי ואת עצמי.

לאהוב יותר. לפקוח את העיניים ולראות את העולם כפי שהוא באמת-מלא צבעים ולא רק צבע  אחד או שניים.

לפתוח את ליבי. לנשום אוויר הרים נקי וטוב יותר.

לא לתת לאנשים רעים להשפיע עליי. להחליט שאני מתגברת על מכשולים ולא עוצרת בגלל הפחד.

לתת לחיה שבתוכי כוח לקום בכוחות מחודשים ולא מתוך הרס זעם ופחד.

למלא אותה ואותי באנרגיות חדשות וטובות.

לבכות ממקום של חמלה והרגשה טובה. ממקום של שמחה וביטחון ואמונה בעצמי.

להאמין ביכולות שלי לעשות דברים שאני טובה  בהם.

להתקדם. להתעלות ולהוכיח שהחיים לא יכולים להפיל אותי.

למצוא את הכוח הטמון בליבי הקר והאפל. לנצח אפילו את עצמי אם זה אפשרי.

מרגישה שהכול מתייצב וחוזר-

לפרופורציות נכונות.

~~~~~~~~