אוף. אנלוידת.

בערך פעם ביום אני שוקלת להחליף מקצוע.

מגוחך להגיד את זה בסטטוס הנוכחי - הרי יש עוד שנתיים וחצי ארוכות ומייגעות ובסופם מבחן מהגיהנום, אימתם של סטודנטים באשר הם ה - מבחן ה - ממשלתי, בו מנסים לדחוס 4 שנים לשאלון מעייף עד לקבלת הרשיון המפוקפק לנגב ישבנים ולהחליף מצעים - חמושה בתואר, הפעם, או כמו שהמורה שלי אוהבת לומר "אנחנו לא לומדים פה 4 שנים כדי להיות חדרית מדופלמת, אבל מה אפשר לעשות".

אבל זו לא הסיבה לייאוש התקופתי שלי. היום אמרתי בכנות שהפתיעה גם אותי שלא אכפת לי להחליף חיתולים, לנקות מצעים, להיות השעיר לעזאזל של מטופלים ומשפחותיהם - במיוחד כשבסוף משמרת הם ניגשים וספק מתנצלים ספק מצדיקים את ההתפרצות "היינו צריכים לצעוק ואת היחידה שמקשיבה במחלקה" - לא אכפת לי להיות מלצרית לעת מצוא ואוזן קשבת לקשישה דימנטית שרק רוצה מעט תשומת לב. להפך, אני רוצה את כל זה. אני רוצה להיות האדם הזה.

העניין הוא ימים כמו היום - כשאני יושבת בכיתה ומנסה להבין באיזו שפה מדברת המרצה ולמה כל רגע קוטעים אותה (התשובות הן עברית קלוקלת וכי נורא דחוף לספר על חוויות הסרת היבלת שסבתא שלהם עברה אי שם בשנות ה90 או על הטחורים הקשורים של הדוד, כל דבר רק לא ללמוד, רק להעביר את הזמן). בזמן למידה לכל מבחן אני מודה למי שמוכן רק לקחת את הקרדיט על החומר אותו אני לומדת. אני מרותקת, מהופנטת ומתרגשת מכל תא ותא בגוף האדם, כמובן שהייתי שמחה ללמוד יותר אבל מה אפשר לעשות, בסופו של דבר מצופה מאיתנו להיות "חדרית מדופלמת" ולא הרבה יותר מזה ובתכלס? אנחנו אשמים.

כשסטודנטים לסיעוד מספרים שהדרך היחידה שהם מכירים לעבור מבחנים היא ע"י שינון השאלות שיופיעו במבחן בע"פ (מה שבאמת לא מצריך את הבירבור המתרחש של המרצה, סתם מבזבז להם זמן) או מתלוננים על כמה עמוק בגוף האדם אנחנו נכנסים או כמה תרופות אנחנו נדרשים ללמוד בע"פ, כשאחים ואחיות לעתיד מצהירים בגלוי "אני מעדיף לקבל ולשחרר חולים, זהו" או "איפה שמתחבשנים הכי הרבה שמה תמצאו אותי" או "אני ממש משתדלת לא לגעת במטופלים, איכס! הם חולים" -כן, הם חולים ואנחנו נמצאים בבית חולים, זה התפקיד שלנו! - אני מתביישת להשתייך למקום הזה ואני תוהה אם מעט השנים שמפרידות ביני לבין הגיל הממוצע בכיתה מספיק ליצור כאלו שינויים בתפיסה, אם משהו בי לא בסדר, אם אני זו שבחרתי לא הנכון.

הרי מדובר באנשים שבחרו בדיוק כמוני במקצוע  - כי הוא עניין אותם, קרץ להם וכמובן שיש גם כאלו שהגיעו כדי לקבל קרש קפיצה לדברים אחרים - ככה או ככה  זה לא משנה, ברגע שאתה עולה על המדים הלבנים ונכנס למחלקה אתה חייב להפוך לכל מה שהמטופל שלך צריך.

כי זה מה שבחרנו להיות, זה מה שבחרנו לעשות ולטוב ולרע - זה מה שמצפוה מאיתנו.

כבר הבעתי את תמיכתי הכנה בשביתת האחיות שהייתה, אין ספק שהזלזול מצד הרופאים כמו גם המטופלים, השכר הנמוך והעומס פוגעים במוטיבציה והופכים אחיות ואחים ותיקים לתשושים. אבל מה התרוץ שלנו?

ומהצד השני כשחולים שומעים לובשי מדים לבנים מדברים ככה - והם שומעים כי אין לאותם חכמים את מעט השכל הישר שלא לדבר בתוך המחלקה או מעל ראשיהם של חולים ובני משפחה - לא פלא שהם ישר מרגישים זלזול, שמייד ברור להם שיחס טוב הם כבר לא יקבלו פה ושרצוי להתרגז מראש ולהשליך על כולם כי אם ככה מדברים הצעירים, מפחיד לחשוב מה קורה אצל הוותיקים.