כואב לי.
מין כאב לא מוסבר.. אולי תסכול.. אולי ייאוש.. אולי השלמה..
ואולי פשוט הכרה בגודל התסבוכת האיומה שהכנסתי את עצמי אלייה.. יותר נכון: הכרה בעובדה שאין לי שמץ. אין לי שמץ של מושג לרמות הנזק שגרמתי, שאני גורמת, ושאגרום לעצמי.
כואב לי.
פשוט כואב לי.
אף אחד לא מבין אותי. רשמית- אף אחד. אולי אתן.. (וזה המקום להודות על התמיכה והתגובות המדהימות! 3> )רק אתן.
אבל ביום- יום.. עם המוני האנשים שמקיפים אותי- אני כל כך לבד. כל כך כל כך.
זורקים לי הערות, מרכלים, מעליבים, שואלים, בוהים.. והכל בחוסר טאקט ובחוסר רגישות מדהים.
ואני לא מאשימה.. אסור לי להאשים. כי למה ציפיתי בעצם? אפילו אני לא מבינה.. אז שאחרים יבינו? איך אני יכולה לצפות מבן אדם להצליח ולהבין את הראש החולה שלי? הראש החולה הזה שגורם לי יום אחד להרעיב את עצמי ולאכול 300-
700 קל' ביום, ויום אח"כ לתקוע 1000 - 1500 ולרוץ להקיא. איך אני יכולה לדרוש מאחרים לפענח את התעלומה המזורגגת הזאת (שנקראת "החיים שלי"), כשאפילו לי אין קצה חוט?
אני מניחה שאני מתקרבת לסוג של נקודת השלמה.
(זה ככה. זה היה, זה עדיין, וזה יהיה).
מה יהיה הסוף? - אין לי מושג. כנראה שפשוט סוף.
אגב, מחר שיעור נהיגה ראשון. אמאל'ה - אני ממש מקווה לא לדרוס אף אחד.
תפריט יום שני 10.1:
בוקר - 2 פרוסות לחם קל + סקי 0.5% + ריבה (110)
צהריים - ירקות + טופו (60)
ביניים - קפה חלב 1% (40)
ערב- אנרג'י לייט (60) + תפוח (60)
ביניים - קפה חלב 1% (30) + מעדן 0% (60)
סכ"ה: 420 קלוריות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
