47.5 ק"ג.
מגיע לי. מגיע לי כי אני פרה. כי אני חסרת שליטה. כי הקשבתי לכל המטומטמים מסביבי. לכל המטומטמים שכל כך דואגים.. שכל כך אוהבים.. שכל כך רוצים לעזור לי לצאת (רק שהם נזכרו לקלוט מאוחר מדי..)
הם אומרים לי שאני חולה. מסבירים לי את הנזק... מעליבים. כועסים. צועקים. בוכים. הכל.. הכל חוץ מלהבין.
הלוואי שלא הייתי מכירה אותך בכלל. שלא הייתי מגלה כמה את טובה, כמה סיפוק את נותנת כשאני מקשיבה לך.
אבל אני כן.
אני כבר מכירה. אני כבר מכורה.
זה אבוד- את שם. ואני שם איתך.
ואני לא יכולה לברוח.. ואני לא רוצה לברוח.
3 ימים אכלתי כמו פרה(1000-1300 קל' ליום). לנסות לתקן, להמתיק..את כל הכאב והצער שגרמתי להם. ואולי גם בשביל עצמי קצת? לראות אולי אני כן יכולה להיות שוב "נורמלית?" להיות כמו כולם? לאכול? ליהנות?
אבל אני לא.
אני פשוט לא.
כואבת לי הבטן. אני שבעה. אני מגעילה. אני שמנה.
אני מתגעגעת.
אני מתגעגעת אנה.
אז ניסיתי.
נכשלתי.
ועכשיו אני חוזרת (עם הזנב בין הרגליים.. אבל חוזרת).
ועכשיו אני כולי שלך..
עד שנצליח, עד שיהיה טוב. עד שנהיה רזות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
