פשוט תפסיקי לשקר לך.
את לא מאמינה בעצמך.
ואפילו מאמינה פחות במי שדורש ממך לעשות את זה.
או לפחות לנסות.
את יכולה לעמוד שעות מול המראה ולצרוח "אני מאמינה!" או כל שטות קיטשית אחרת.
עצם העובדה שכל זה התחיל מדיבור למראה, מראה רק כמה את יותר דפוקה ממקודם.
אבל מה קורה כשאת אפילו משקרת למראה?
זה נורא,
הגעת למצב שאת מעדיפה שהעצים המסכנים יכרתו כדי שתוכלי לשפוך את הריקנות שלך,
את הבעיות המטופשות, שבחיים לא יפתרו באמת לתוך הדף.
את הגעת כל כך רחוק שאת כבר לא יכולה לעזוב אותו, את הדף הזה,
את המחשב, את המיטה, את הקפה,
או פשוט כל דבר אחר שאת נהיית אובססיבית אליו בצורה מטורפת.
כדי להירגע באמת, או יותר נכון, להתרוקן.
להגיע למצב שאת לא זוכרת אפילו את השם הפרטי שלך.
ואז רק אחרי שתתנקי מעצמך, תוכלי לקום.
להתמודד עם הבעיות שאת עוד זוכרת איכשהו במעורפל...
ולעזאזל! כשלא תצליחי לעשות את זה פשוט תוותרי!
"מה? אומץ... אומץ את אומרת? צודקת."
אנשים אמיצים מדברים עם אנשים אמיצים אחרים.
ריקניות כאלה, אמיתיות בצורה הכי מזויפת שיש.
אבל באמת, לשקר למראה?
היא לא עונה. כמה פתטי זה כבר יכול להיות?
ווהו,חתיכת פריקה .
מעניין מה יהיה איתך הלאה .
רק תמשיכי לצרוח,
לתוך מראה עלובה .