הכל בסדר כרגע, כלומר יש הרגשה שזה פשוט הנקודה לפני השינוי, כלומר הפרק הנחמד הזה בחיים שלי בדרך לסיום, אבל מה שיהיה בהמשך צפוי להיות החלק היותר קשה בסיפור.

בנתיים זה הולך טוב, אני חושב איך לנהל את המשך החיים, ומתייעץ עם אנשים, אבל בשביל מה אני צריך לשמוע מה הם אומרים? כאילו שמישהו יכול להגיד לך מה לעשות בחיים בכלל. אני רוצה להגשים כמה פנטזיות בחודשים הקרובים לפני שהכל נגמר, כי החלק הנחמד הזה בחיים שלי, שהגשמתי כל מיני פנטזיות הולך ונגמר. כלומר, ההמשך אמור להיות חופש גדול, אבל מי סומך על החיים האלו. בכל מקרה אני רוצה שהחלק הבא יהיה באמת משהו שיספק אותי, עד עכשיו זה היה משהו שסיפק אותי אבל עד מידה שזה הספיק למערכת. אני רוצה שאקורד הסיום יהיה אחד כזה שיספק אותי, זה לא חייב להיות הדבר הגדול בחיים שלי, אבל זה צריך להיות משהו שלי ושאהיה שלם איתו. אני ילד גדול כבר, הבלוג הזה נפתח לפני 12 שנים, המון המון זמן, אני חושב שהשנים האחרונות היו הטובות מתוכן, כלומר אין לי ספק בכלל בכך. אני מקווה שהן לא יהיו הכי טובות שהיו לי בחיים, זה לא חייב להיות ככה האמת. יש את המרוץ הזה שמתנהל , שלא נותן לי לחשוב על חיי עד כה, אבל אני רוצה לחשוב עליהם, ולא מחשבה של מאונן, אלא באמת לחשוב בצורה מסודרת ושיטתית על החיים שלי ומה הוביל אותם עד כה.

זה לא יקרה עכשיו.

ומה יהיה עם החברים שאספתי משם? שלא באמת טרחתי להשקיע בטיפוח החברות איתם, האם משהו מכך ישאר? אני מנסה כעת לטפח יותר את החברות עם כמה אנשים שיהיה נחמד להשאר עמם בקשר. בכל מקרה אלו אנשים שיקרים לי כרגע, ואני רוצה שהאופציה לקשר איתם תשאר. כולם אומרים לי לפעול , לפעול ולפעול כרגע. אני לא יודע כמה זה חשוב הקטע של הפעולה עצמה, במובן שהיא מייצרת משהו, אחרי הכל התהליך המחשבתי מובע בתוצר הסופי בכל חלק וחלק בו, אז מה הפואנטה בלעבוד מהר בלי שיהיו תוצאות סופיות?. אני רוצה ליצור פנטזייה אחת עכשיו, אני רוצה שהפנטזיה הזאת תהיה מורכבת מפנטזיות שהיו לי בתור נער, שהבועה הזאת שחייתי בה תהיה שם, הבועה שמורכבת מהנוזלים המחוממים של הרעל שחייתי בו.  אבל מה תהיה הפנטזיה הזאת ? על מה פנטזתי פה בכלל? על חברים? על חיים אלטרנטיביים במקום פתוח יותר? על יציאה מבתי כלא שונים? שחלקם היו בית כלא בתוך בית כלא, ושחלקם היו בתי כלא במסווה של חופש. אני חושב שתקעו אותי בתור נער, תקעו אותי עמוק בתוך כל מיני מפלצות, מחלקן הצלחתי לצאת ובחלקן אני עדיין נמצא. חשוב לברוח מהמפלצות האלו ולא לחשוב שהן חלק מהאישיות שלי או חלק מהאישיות שלי שמגדיר אותי בתור בן אדם.  ולמה לכתוב בפייסבוק, למה לבלות בחדרים חשוכים עם מסכים, עוד רגע אחד מהחיים האלה.  אבל למה להגיד לעצמי דברים שהם שקרים ולשקר לעצמי סתם ככה, לכתוב פה ולהגיד שהכל מושלם זה לשקר לעצמי. בסדר, אני מרגיש שהחיים יחסית מחייכים אלי בשנים האחרונות, אבל למה ביומן הזה שלי לשקר לעצמי ולהגיד שהכל מושלם, למה יש לי צורך לעשות לעצמי פה אי אילו יחסי ציבור?.

איך זה שלא למדתי לכתוב , בכל הזמן הזה שכתבתי? אפילו דברים בסיסיים כמו פסקאות, פיסוק וכו אני לא בטוח שאני עושה נכון.

אני חושב שמה שנשאר אלו המכתמים, הם הדברים היפים האלו, שלפיהם אני חי ואותם אני זוכר. "לעולם אל נא תתחרט, אך אמור לעצמך מיד: זאת אומרת להוסיף טיפשות שנייה על הקודמת. אם עשית את הרע חשוב איך לעשות את הטוב. אם אתה נענש בגלל מעשיך הרעים קבל את העונש בהרגשה שאתה עושה את הטוב במונעך מזולתך להיות טרף לאותן שטויות. כל חוטא אשר נענש יכול לחוש כמי שנותן שיעור לאנושות." דוגמא למכתם נחמד. אבל אני זוכר גם קטעי פילוסופיה והרגשות שספרים יפים שקראתי שננטעו בתוכי. אני כל כולי רגש כרגע בחיים ואין לי מסיכות, אבל משום מה אני לא מרגיש חלש, אולי כי המסיכות הן גם ככה רק החלשה ואולי כי אני מכיר את עצמי יותר ולא מפחד ממה שיש בתוכי כל כך, אולי כי זה קצת נחשף וגיליתי שאנשים אוהבים את זה לעיתים.

אני דואג לכמה אנשים שלא דאגתי להם בעבר וההרגשה לגמרי השתנתה כלפיהם, אני מפחד שיקרו להם דברים רעים.