הקשר בין דיכאון לפחד/נאום באפטיסטי לעצמי לכבוד יום כיפור

הקשר בין דיכאון לפחד הוא כזה, ונתחיל מהקל: יש את העניין שאתה מפחד מהחיים, מפחד ממה שקורה לך, וזה משתק אותך, מביא לנסיגה מהחיים, אין לך כח להתעמת עם הבעיות שלך, עם אנשים שעושים לך רע. הקשר כרגע הוא שהפחד שלך גורם לדכאון. יש גם את העניין של החרדות, שיותר מזוהה עם הנושאים האלו. חרדה גורמת למצבים בהם אתה מרגיש שאתה בקרב, התנהגות של למות או לחיות, זה גורם לבעיות שינה ועוד. כרגע אני יותר מפחד, אני מפחד שאני אפספס את ההזדמנויות שהרווחתי, אני מפחד שזה לא יהיה טוב מה שאעשה, אני פשוט מפחד.

אני חושב שחלק מזה, מקריאה בבלוג זה מהילדות שגרמה לי להרגיש במצב הזה, שגרמה לי לפחד שאני אחזור למצב שהייתי בו, פחד מהדכאון והריקנות שאפפה אותי כל כך הרבה זמן, וזה גורם לי לתוקפנות לפעמים כלפי אנשים, כלפי עצמי ולפחד. ובדיעבד זה גורם לי להיות במצב הזה.

אני כרגע במין שלב מעבר, אבל אני חייב לנתק את עצמי מזה, אני חייב להתרכז בחיוב, ביצירה, ולא לחשוב על העבר כל כך הרבה, העבר מצניח אותי למטה. אני חייב להתנתק מהילדות, גם על מנת להבין אותה, לא לפחד לחשוב עליה, ליצור ממנה, אני חייב את זה לעצמי. זה לא שאני מדוכא כרגע, אני בסדר, אבל אני מפוחד.

אז המטרה שלי לשנה הקרובה, היא להפסיק לפחד מהילדות, לא להחרד מכלום יותר, לא לתת לדברים להתגלגל עליי, להתחיל להתגלגל עם החיים בלי פחד. המנטרה: אין לי מה לפחד ממנו חוץ מהפחד עצמו. אבל זה לעתים מנוע, הדחף הזה להצליח ולהתנתק ממה שהיה, אבל כל מנוע זה בעצם מכשיר שמפיק אנרגיה מתהליך מסויים, צריך לזכור את זה, ולהזהר, לחשוב על הכל בצורה זהירה ומפוכחת, והפחד יהפוך לחוסר פחד, חוסר פחד, כי כבר חוויתי את זה, ואני לא רוצה לחזור לשם, אז אני לא מפחד מהחיים, אני יודע שהם יעשו מה שהם רוצים, הדרך היחידה שלי לשנות את המצב הזה היא להתקדם בעצמי,  הרי זה לא היה הפחד שקידם אותי נכון?, זה היה אני שהערכתי את החיים, המחשבות שעברו לי לא היו להמנע מהרע, אלא להגיע לטוב, הפחד שלי היה להגיע לפחד עצמו, לחזור לפחדנות הזו, לחוסר החוויה, לא הפחד מהחוויה עצמה, צריך לזכור שהילדות איננה מוטיבציה להמנע ממה שהיה בה, אולי גם, אבל היא יותר מוטיבציה להגיע למה שלא היה בה, השאיפה לחיים, לסקרנות, למה שיש שם בכדורים הרחוקים ובכדור עם האונות שלי, זה מה שצריך להנחות אותי ולהוות לי קו, אני לא זוכר  שמה שהוביל אותי היה, להמנע מהעבר, לא, זה היה לבלוע את העתיד, לחיות ולבלוע את הווה, אלו הרגעים בהם התקדמתי. ככה שהמנוע שמפיק אנרגיה שכורכת את עצמי אל עצמי, מצמידה אותי לקירות המערה שלי לעתים בחוזקה, יהיה פחד מההחמצה, פחד מזה שלא אראה את הדבר היפה הזה, פחד שלא אנשק , אחווה, אדע אעשה, פחד שהוא באותה רצון גם, הפחד מלהפסיד דברים מהילדות הוא לא מוגבל, שכן הוא כולל את כל החיים בעצם שהפסדתי אז, ככה הפחד מהילדות יכול לשחרר אותי ולהניע לי את כל החיים.   ברור שזה לא רק פחד מהמוות, אלא גם הרצון לחיות, זה תמיד אותי דבר בעצם, תחושת הרווחה שאתה משתחרר ממצב רע היא חלק מההנאה מהמצב הטוב אבל, אבל יש גם את המצב הטוב שהוא ההווה שאותו חיים, אז המנוע של העבר הוא גם מוגבל, וצריך להבין את זה, את המוגבלות שלו, הוא המנוע שמניע, אבל הסיבה, המהות שלו היא החיים עצמם, ולא הפחד מהמוות. זוהי הסיבה למה תחיה ותשגשג ולא רק תחיה ותשרוד, שרידות, מה שאתה קורא לו לשרוד. אצלי לשרוד זהו דבר מאוד מורכב ושאפתני, בתור בן אדם שאפתן. כי אתה רוצה לשגשג אתה חי ונהנה, אתה עושה את הדבר הזה כי אתה אוהב אותו ולא כי אתה מפחד , לעתים זה מגיע לבד ההנאה מהפחד, אולי תמיד, אבל אסור לתת לפחד , לתחושה הגולמית להניע אותך, כי היא תמיד תחזיר אותך אחורה בכעס, תתן לחיים למשות אותך ביחד עם הפחד הטוב הזה, תתן לחיים למשול בך, פשוט תתמסר במלוא הכח, זה הכל מיועד לזה, תתמסר לכיוון הזה, לא משנה אם זה הפחד שיוביל אותך לשם, או איך, תתמסר ללא הפסקה, הפחד כבר לא יהיה האדון שלי, אני כבר לא חי כדי להמנע מהתגשמות החרדות, אלא אני חי ופוחד להתרחשות הטוב והחי, אני אהפוך את הפחד לכלי כעת באופן מוחלט ומודע, תהליך שעשיתי באופן לא מודע כל השנים, שהוביל אותו להיות הבעלים שלי לפעמים . 

היחס לעבר לא היה עם כן יחס של המנעות חרדה, אלא של סקרנות מתקדמת, וזה גם היה היחס להווה ולעתיד שקדם אותי תמיד, היחס הזה של הסקרנות והחדווה, וזה צריך להחוות לי תמיד הדרך. האור שאני רואה בבוקר ומה שהוא צופן בתוכו, ומה שהוא יצפון בתוכו, הוא מה שיחווה לי את הדרך, והכי חשוב לא לפחד, לא מהעבר מהווה  ומהעתיד. יש לי 35 שנה לפני התנוונות מוחית בערך, אני הולך לנצל אותן טוב. אז מה יש לנו כאן לסיכום, הפחד  יכול להיות חיובי כשמושלים בו כמה שיותר, הוא כלי, ולא האדון, החיים, שזה כל הדברים שאני אישית רואה בהם חיים, ולא רק הציפור המקרקרת וכל הדימויים הבנאליים, הם האדון.