ההרגשה היא שהגעתי כמעט לשיא, והנה חטפתי מכה שהורידה אותי קצת למטה.
כמו נמלה שרצה אל עבר המטרה, ופתאום מגיעה יד ומעיפה אותו כמה סנטימטרים אחורה.
כמו מטפס הרים שכמעט הגיע לפסגה, אך מעד על אבן ונפל כמה מטרים למטה.
הייתי כמעט בשיא, אם לא כבר שם.
פעם ראשונה בחיי, שאני במסגרת מסויימת ואני יכולה להגיד שטוב לי בה.
אני מרגישה משמעותית, ואני גם יודעת שאני כזו.
מעריכים אותי מאוד, מרעיפים עליי מחמאות, נותנים לי אחריות שאינה מובנת מאליה.
כמעט התחננו שאשאר גם שנה הבאה.
אפילו לפני כמה ימים סימנתי וי נוסף כשהרגשתי ש"התקבלתי" לחבורת ה"מקובלות".
באופן טבעי יש "קליקות" בין העובדות ואני סימנתי לעצמי מהרגע שהגעתי איפה אני רוצה להשתלב במיוחד, והנה גם זה קרה.
הוכחה חותכת, לא יודעת אם אהבה זו המילה, אך הן בהחלט מקבלות אותי כאחת משלהן ורוצות בחברתי.
אני מרגישה שם בנוח, אני מרגישה אחראית, ואני מרגישה טוב. אני מקדמת עניינים, אני לומדת מהר, ואני עובדת טובה.
אני מריצה בראש את המחמאות שנותנים לי, ובו בזמן לא משלה את עצמי, ברור לי שיש סוגי אנשים וכמו כך גם סוגי עובדות, ואני בטוחה שיש מן העובדות שפחות מתחברות אלי, ושיש להן ביקרות על העבודה שלי או האישיות שלי, וחלקה אולי גם לגיטימית ורלוונטית, איני מושלמת, אך אני גם מודעת לחסרונות שלי.
הרגשתי בשיא, נכנסת עם ראש מורם, יוצאת עם גב זקוף. עובדת קשה, עייפה, לעתים מותשת אך אוהבת יותר מתמיד, משמעותית וחשובה.
אך יותר מכך, מעבר לפן המקצועי, הרגשתי שמצאתי סוג של בית מבחינת עבודה, מבחינת המקום, האנשים, החברה.
כבר דיברנו על איך אשאר פה שנה הבאה, ולאחר מכן עוד שנה כעבודה מועדפת, אלך ללמוד ואחזור לשם כחלק מהצוות המקצועי. זהו. זה מקומי. מצאתי אותו.
זה יהיה הבית המקצועי שלי, והוא טוב.
תמיד זה היה ברקע, ידעתי שזה שם, ושזה עלול להוות בעיה, אך העדפתי לא לחשוב על זה.
ידעתי שזה עניין, שכן חלק נכבד מהעובדות, אם לא רוב, הן דתיות עד חרדיות, ופעם כמעט ראשונה בחיי הבנתי שאני לא יכולה לחשוף את היותי לסבית, ושהפעם זה סוד.
זה מעולם לא היה יותר מדי עניין, חוץ משלב הבירורים בילדות המוקדמת שאז זה עוד הרגיש לי כמו עונש שקיבלתי. אך מאז ומעולם היה ברור שמבחינת המשפחה זה בכלל לא משנה, ודי מהר גם הרגשתי די בנוח כלפי החברה. מעולם לא עשיתי "יציאה מהארון" ויש עדיין אנשים שלא יודעים את זה עלי, אבל פשוט כי אני לא רואה צורך ללכת להכריז על זה. אם תהיה לי בת זוג, היא לא תוסתר, ואם זה יעלה בשיחה, לא אשקר, אבל זה לא עניין. כמו שאנשים סטרייטים לא הולכים ומצהירים על היותם סטרייטים, כך גם אני לא הרגשתי ולא מרגישה צורך ללכת ולהכריז, דווקא מהמקום שמאוד בטוח ונוח עם זה.
אבל פה, הבנתי שעדיף שזה לא ייאמר, שכן זה יהיה סיפור, וכנראה לא יתקבל. כשמדברים איתי על בעל עתידי, אהנהן ואשתוק, כשמדברים על בחורים אזרום כסיפור. אך העדפתי להשאיר את זה כך, ולקוות ולהאמין שאם כן אבחר לחשוף את העניין, זה יתקבל בצורה יפה, ולא יפריע לדינמיקה החברתית, ולא יהווה פיסת רכילות ולא יעורר שיפוטיות.
ידעתי שעדיף להשאר בבועה, לא לשאול, לא לברר, לא להתקרב, אבל הנה אני מתגרה בגורל ומגלה את מה שכבר ידעתי.
בלבולי שכל על פוליטיקה ודת ואני חייבת לשאול, "אם מישהו מהילדים שלך יהיה עם גוי או עם בן מינו, איך תקבלי את זה?"
והיא מקווה, שהיא חינכה אותם מספיק טוב, כך שהדבר הכי "נורא" שהם יעשו, זה ללכת עם חילוני. היא מקווה. חינוך. נורא.
והיא אומרת שזו בחירה, שזו נטייה שקיימת בכולנו, אבל אנחנו יכולים לבחור לנהוג באיפוק, ולשלוט בפעולות שלנו, כי בגלל זה אנחנו בני אדם ולא חיות.
אז רגע אחד אני קרוב לגג העולם, מצאתי את ייעודי, את מקומי, את המשמעות, ושנייה אחרי אני חיה, שנוהגת בחוסר איפוק.
עברו כמה שעות ואני לא מצליחה לזכור את המילים המדוייקות בהן השתמשה, וזה מפריע לי מאוד.
אני לא יודעת מה אני רוצה שתגידו, אם בכלל. אני לא צריכה תמיכה או חיזוק מבחינת הביטחון. אני גם לא צריכה עצות מעשיות. אני רק צריכה להשלים עם ההפרדה שאהיה חייבת לעשות בין העבודה לחיים האישיים, כשחשבתי שהגעתי למקום שבו היא לא תאלץ להיות ברורה כל כך.
אני מבינה גם שאני צעירה, והאפשרויות עוד פתוחות, ואולי לא אשאר לעשות מועדפת, ואולי לא אחזור לשם אחרי הלימודים, ואולי כן אעשה זאת אבל עד אז הדברים ישתנו. ואולי שום דבר לא ישתנה, והדברים פשוט יסתדרו.
אבל הייתי כמעט בשיא, על גג העולם, והנה קיבלתי מכה קטנה שהחזירה אותי למקומי.
זה כמעט מעולם לא היה עניין, וחייתי עם זה בנוחות וביטחון, והנה דווקא עכשיו, במקום הראשון שבאמת טוב לי בו, אני לסבית, ופתאום זאת בעיה. ואני מרגישה כל כך קטנה.
אני מרגישה קצת פגועה, קצת כועסת, וקצת מושפלת, אך בעיקר, יותר מכל, (מלשון דיכוי ולא דיכאון), אני מרגישה מדוכאת.
אבל זה לא משנה, אני אולי אבכה מעט, אולי אחזור קצת למנהגים הרסניים, ואולי אסתפק בלהרגיש מאוד קטנה. אבל אקום ואתאושש ואתחיל לתכנן את פורים. אחשוב על רעיונות לפורים ותוך כדי אמשיך למיין תמונות לשלוח להורים, אסדר טבלאות לעבודה אישית, אדפיס ואניילן, אחשוב ואשקיע, ומחר אקום בבוקר ליום מלא חיבוקים ואהבה ועבודה טובה.
זה כבר לא מושלם, זה כבר לא אידיאלי, אך זה יהיה בסדר, וזה טוב. גם ככה אני לבד כרגע, זה לא צריך להוות גורם מפריע לטוב שלי כרגע.
הנמלה ממשיכה להתקדם אל עבר המטרה, המטפס ימשיך לעלות. זה יהיה בסדר בסוף.
ואני עדיין מדוכאת.
איך אני יכולה להרשות לעצמי לרצות שתקראו כאן ובו בזמן להיות חסרת סבלנות לפוסטים שלכם? הלכתי לקרוא המון פוסטים.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
