מחר יהיה מחר

מרגישה שאני חיה תחת זכוכית מגדלת. כזו שאני אולי בניתי בעצמי עם השנים, ואולי נולדתי איתה.

הכול בזום, הכול מוגדל, מורחב, מוקצן. כל רגש או רצון, כל מילה שנאמרת או כל שתיקה או מבט.

אין פרופורציות, אין איזון, רק עיוותים ושיבושים, ואני תועה וטועה ולא מבינה.

רוב הזמן אני מסתדרת, סיגלתי לעצמי שיטות פענוח, דרכים להתמודד. 

אבל לפעמים אני מתעייפת. אני עייפה ולא יודעת ממה, אני מוטרדת, ומבלה שעות בנסיון להבחין. 

איזו מילה הפעם, אמרתי, או נאמרה לי, שעכשיו לא תתן לי לשקוט עוד זמן מה.

איזה מבט או כוונה נסתרת שקלטתי בלי לשים לב ונדבקו בי בהיסח הדעת. 

אני יודעת שזה קיים, אני יודעת שהתרחש משהו.

אני מרגישה את זה בבטן שלי, ברעש המוחלש, בחוסר היכולת לעשות ולו דבר אחד מבין אנספור הדברים שעלי לעשות היום. 
רק השערות, ואפשרויות, וניסיון לפתור ולמתן מילים חשודות.

כולל, טוב, יוצאת, מה זה היה? המבט, השתיקה, המסר, הכוונה. פרשנות נכונה או שגויה שנתתי. 

משהו נקלט אצלי בזכוכית המגדלת, ולא נותן לי מנוח. 

אולי היה קל יותר אם הייתי יודעת איזו מילה זו הייתה, מפי מי יצאה, באיזה מקום וזמן, ומנסה לתקן.

ואולי זה רק היה מכניס אותי ללופ של הרצת הסיטואציה בראשי אלפי פעמים, כל פעם מכוונת את זכוכית המגדלת אל פרט אחר, מכניסה עצמי למערבולת שלא אצא ממנה.

משהו לוחץ לי בבטן. מעוות לי את הבעות הפנים. 

אם היה מגיע ספר הפעלה יחד עם הזכוכית, עוד הייתי יכולה להתחיל לחפש תשובה, אך אין כזה.

הכול תמיד מוגדל אצלי, וכך גם הרצונות והתשוקות, ויחד עם זה הפחדים והעכבות, ובסוף אני נותרת משותקת.

משתוקקת ומקווה בצורה יוצאת דופן, אך מנוטרלת ומבטלת לא פחות. 

הפער בין הרצון לביצוע, כאילו תהומי, אך למעשה לא קיים, שכן שניהם קיימים באותה המידה בדיוק, ובכך מאפסים זה את זה, ואני כמו נציב מלח.

פעם לא היה ספק, עדיף כלום, סכנות, מחירים, ההמנעות מנצחת. אך היום אני עושה, יותר מדי לטעמי, מעוררת את המלחמות עד לשיתוק כזה שאפילו אל מול הדברים הבסיסיים והאישיים שלי, עם הלבד שלי, והעולם שלי, אני עומדת חסרת אונים. 

כמה אני רוצה, כמה התשוקה בוערת בי, ככה אני מפחדת ומשותקת. 

לפני שנה וחצי ניגשתי אליה, וביקשתי שתעזור לי לרצות שיהיה לי טוב. והנה היום, העשייה, וה"טוב", נראים לי בעלי מחיר כל כך כבד, שאני רק רוצה לחזור לחוסר הרצון בכלום, חוץ מריק והרס. הייתי רוצה להגיד שאיני רוצה בטוב אלא ברע, אך המעשים שלי מראים בדיוק ההפך, וזה מבלבל נורא.

יש בי רצון למצוא "נפש תאומה" שתצליח להשתיק את כל זה, ולנטרל את יחס ההגדלה של זכוכית המגדלת שאיני מצליחה להפטר ממנה. יש בי תשוקה אדירה לקשר שאדע שהוא פשוט נכון, בלי ניתוחים אובססיביים על כל מילה, מבט, או מסר שקלטתי שכלל לא נשלח. 

מישהי שתפיג את ים הבדידות של חוסר ההבנה, השיתוק, והתעיה. 

וכמה שאני רוצה את זה, ככה אני מוצאת אינסוף סיבות למה איני רוצה בזה כלל, וככה איני עושה דבר וחצי דבר כדי להתחיל ולנסות למצוא את זה.

כי הכול מוגדל תחת זכוכית המגדלת המחוברת אלי באזיקים, ורוב הזמן, אני חיה עם זה בשלום, אך לפעמים, אני פשוט משותקת אל מול זה, בלי לדעת בכלל למה.

כל דבר שקיים, אני כל כך רוצה, וכל כך לא רוצה, שאני פשוט נקרעת באמצע, ברעש מוחלש.

אני מרגישה כמו חרשת, שכל רצונה בסוף היום, להגיע הביתה, ולהוריד את המכשירים, ולהפסיק להתאמץ לשמוע. 

רק שהמכשיר דמיוני, ואין לי דרך להפסיק את הרעש.

ואולי בגלל זה, לא פעם אני מוצאת עצמי בוהה.