גיבורים

כפי שאתם רואים- אין עידכונים בנתיים.

זה לא כי חסרים סיפורים, זה כי פשוט לא שלחו לנו כאלה.

כמובן שמצד אחד זה טוב, כי זה כואב לקרוא סיפורים שכאלה, אך מצד שני אנחנו מודעות לכך שלא חסרים סיפורים ואנשים שצריכים חיזוק ולנו אין מה לפרסם.

לכן- כרגע הבלוג נישאר ללא סיפורים, עד שישלח מייל.

תשמרו על עצמכם,

ושלא תדעו מצרות,

רוז ופייק.

"אני מוצאת בבלוג שלי סוג של תרפיה, ושם חשפתי את הסיפור שלי, חוויה שעברתי דווקא עם בן זוגי דאז. דווקא סיפור זה שונה מעט מהחוויות אותן אתן מפרסמות בבלוג שלכן, בגלל האדם המעורב... אני מעתיקה את הפוסט למייל זה ומקווה שהחוויה המפוקפקת שלי תעזור לנשים אחרות להבין שאונס יכול להגרם גם ע"י בן הזוג, אותו אדם שאנחנו ישנות לצידו, נסמכות עליו ובוטחות בו.

בין הפטיש לסדין

הרבה אומץ והשלמה הייתי צריכה כדי להגיע למצב שאני כותבת את הפוסט הזה. בימים האחרונים עולים בי הזכרונות, והכתיבה פה היא סוג של תרפיה בשבילי, אז החלטתי להוציא את הבפנים לכאן.
 
שנה וחודש חלפו מאז היום הנורא הזה. היום הזה שינה את היחס שלי כלפי אנשים. רפאל גרם לניתוק וריסוק חוליית האמון שלי באחרים.
 
אותו יום חזרנו שנינו מחתונת צהרי שישי. רפאל שתה המון. אני כמעט ולא, בכל זאת נוהגת. בחתונה הזו רפאל הפגין לראשונה לפני החבר'ה מהעבודה שאנחנו לא רק חברים לעבודה. כנראה שהמצב הזה הכניס לו אנרגיות שהרימו אותו לגבהים חדשים.
תמיד כשהוא שותה הוא מתנהג כמו ילד שבודק גבולות. לזה כבר התרגלתי; להגיד לו אלף פעם "לא!", "תתנהג יפה" וכו'.
נכנסנו לרכב והתחלנו בחזרתנו לביתו לשנ"ץ לפני היציאה הקבועה של יום שישי. בדרך רפאל התחיל שולח ידיו אל מתחת לשימלתי. ביקשתי בתקיפות שיפסיק. הוא הפסיק לכמה רגעים, ואז ניסה שוב, מנשק אותי ומתנהג כמתלוצץ. הסברתי לו, שוב בטון תקיף, שאני נוהגת וזה מאוד מפריע לי. שוב נראה כי הוא קמל, ואחרי כמה רגעים הוא פשוט נרדם. הערתי אותו כשהגענו לביתו.
 
עלינו במדרגות ונכנסנו הביתה. רפאל הצמיד אותי לארון בכניסה לביתו, החל מנשק אותי ומעביר את כפות ידיו הגדולות על גופי, מלטף אותי. ידיו יורדות מצווארי אל הגב ואל הישבן, אותו הוא לופט ומצמיד לגופו. יד אחת מרפה את האחיזה ועולה את השיער. אז הוא מחזיק את שיערי חזק בידו ומושך, מדביק אותי בכל הכוח לארון. אני קוראת לו בצעקה חרישית ומבקשת שירפה מאחיזתו. כואב לי ולא נעים. רפאל עוזב את האחיזה וכמעט קורע ממני את השימלה. "חכה רגע, אני אוריד אותה, חדשה. לא חבל להרוס אותה?" אני פושטת את השימלה ומציעה לו שנעלה למיטה. הוא כ"כ שתוי שירדם תוך חצי דקה, אין לי ספק, והניסיון מלמד שאני צודקת.
 
אנחנו עולים למיטה ולהפתעתי הוא ממשיך ללטף אותי, מסיר את בגדינו התחתונים ומתחיל לחדור אליי. עד כאן הכל בסדר. אני מכירה אותו מספיק וזו לא פעם ראשונה שאני שוכבת איתו. הוא תמיד קשוב ומתנהג באצילות. אך לא הפעם. הוא אוחז אותי חזק וגוהר מעליי, מכאיב לי עד דמעות. אני מבקשת שיפסיק, אומרת שהוא מכאיב לי, אבל הוא בשלו. אני נאבקת בו אבל הוא חזק כ"כ, מחזיק את ידיי וממשיך בשלו. ברגע שאני מרגישה שהוא מתחיל להתעייף מהמאבק, מהמאמץ או מהאלכוהול אני הודפת אותו מעליי והוא נזרק לידי כמו גוש בשר. נראה שרפאל נרדם בשנייה, אולי תוך כדי המעשה. אני מתכנסת בתוך עצמי, יושבת כשרגלי מחובקות קרוב אל חזי ולא מאמינה. לא מאמינה שמה שחוויתי עכשיו קרה לי, ועוד מרפאל. התלבשי ונסעתי הביתה.
 
בעשר בלילה התקשר אליי רפאל. "תגידי, יכול להיות ששכבנו?"
"אם אתה קורא לזה לשכב...."
"כי פשוט התעוררתי הרגע ערום ואני מריח אותך עליי..."
 
יומיים לא נפגשתי איתו ולא דיברתי איתו. ביום ראשון נפגשנו והוא שאל מה לעזאזל קרה שאני לא מוכנה שהוא יגע בי, ולמה אני כ"כ מרוחקת. סיפרתי לו, למרות שלא האמנתי שהוא לא זוכר כלום. הוא התנצל מאה אלף פעם. ממש עוזר לי...
 
לא נפרדתי ממנו אחרי אותו ערב, למרות שהייתי צריכה. לא רק שלא נפרדתי ממנו, חודשיים לאחר מכן הוא עבר לגור איתי.
לא אפרט בפוסט זה מה גרם לפרידה, אבל אני יודעת היום שמה שהחזיק אותי איתו היה הפחד מלהיות לבד. לגור איתו הייתה טעות נוספת שלי ביחסים שלי איתו.
 
אחרי הפרידה האיומה ממנו, ולאחר שהוא לא עדכן את כתובת מגוריו החדשה, הגשתי תלונה על אי עדכון כתובת במשטרת ישראל. מההיכרות שלי איתו, ומהידיעה למה הוא מסוגל לעשות ועם מי הוא מסוגל להסתבך, היה לי ברור שאני צריכה מסמך כסת"ח למקרה שיגיעו לדירתי לחפש אחריו.
החקירה שעברתי שם היית לי קשה מנשוא. ברגע שהחוקר שאל אם הוא אי פעם איים עליי, הרים עליי יד או פגע בי, לא יכולתי לעצור את הדמעות. ידעתי שאם אספר לו מה שקרה אז ב-13 בספטמבר, הכל יצא מכלל שליטה. לא יכולתי לעמוד בזה, לא יכולתי להתעמת עם רפאל. לא שוב. החוקר קרא למפקדת שלו לתגבורת, כאילו הלחץ שהפעיל עליי לא הספיק. הסברתי שלא באתי בשביל זה, ואני ממש מבקשת שלא ילחצו עליי. הוסבר לי שהם כאן בשבילי ושאני יכולה לבוא תמיד להגיש תלונה.
 
לקח לי כמה חודשים להבין שמה שעברתי היה אונס. אונס ע"י החבר שהיה לי, בן הזוג שלי. למה? הכל היה לו על מגש של כסף. הייתי שם בשבילו תמיד ורציתי סקס איתו לפחות כמו שהוא רצה איתי. למה הוא היה חייב להכאיב לי? למה הוא היה חייב להמשיך כשהתחננתי שיפסיק, כשדמעות הכאב זלגו מעיניי וללא מילים הסבירו כמה שאני לא רוצה?
 
לעולם לא אסלח לו על כך. לא על הכאב שגרם לי, ולא על חוליית האמון באנשים שהוא ריסק אותה בברוטליות כזו, כבריון.
רפאל, אתה בריון, ואני מקווה שכל חייך לא תדע טוב, לא תדע אושר ולא יהיו לך רגעי שקט ונחת. אני מאחלת לך שתמיד ירדפו אותך רגשות אשם, שאף פעם לא תוכל לקיים זוגיות יציבה ובריאה ושאף פעם לא תמצא אהבה אמיתית. אתה פשוט לא ראוי לה!"

לקחת אלכוהול ולהשתמש בו כתירוץ לאונס- זה משהו לא מקובל. אם אתה יודע שאתה לא יכול להשתלט על עצמך ויצריך בזמן שאתה שותה אלכוהול- אל תשתה.

יותר מזה אין לנו מה להגיד.

 ladybug יקרה, צר לנו שחווית זאת. אבל כמו שכבר הבנת- את לא לבד בסיפורים שכאלה, שבהם בן הזוג מתגלה כמפלצת. קחי חיזוק מהעובדה הזו, שכן זה רק מראה כמה את לא אשמה, כמה שיש עוד בנות (ואולי בנים) שחוו את זה ויכולים לחזק אותך.

שלך,

פייק ורוז.

לשליחת סיפור על חוויה של אונס/התעללות/הטרדה מינית ולקבלת חיזוק מעוד חבר'ה שחוו זאת:

[email protected]

"לפעמים בנות מאוהבות מתעוורות מהאמת, לא רוצות לראות את הטעויות שהן עושות, שהן טעו בבחירת בן הזוג שלהן, שהוא רק פוגע בהן.. אז תקראו את הדוגמה שלי ותפנימו את הלקח שאני למדתי בדרך הקשה טוב טוב..
כבר בגילאי הילדות שלי קיבלתי המון מחמאות מהיופי שלי, גם מאנשים שאני מכירה וגם מאנשים שלא.
כבר כשהתחלתי להתבגר התחילו איתי גברים מבוגרים ונערים שגדולים ממני אך זה לא עבר את גבול המחמאות ונעיצת המבטים (חוץ מפעמים מעטות שגברים הרשו לעצמם יותר מדיי ואז מצאו את עצמם על הרצפה מתקפלים מכאבים בביצים). לא שזה בסדר, כן?
בגיל 13 הכרתי את ד'. ילד בגילי.
ד', שניחן בכישוריו הרבים להתחיל עם בנות ולהקסים.. הקסים גם אותי, מה אני יכולה לעשות? הייתי ילדה קטנה ותמימה... הוא היה, ועדיין, מקושר להרבה מאוד חברים שלי וחברות, והייתי סקרנית מאוד להכיר אותו.
כמובן, בגלל שאני יפה הוא התחיל איתי מיד וככה התגלגלו להן שיחות ארוכות בטלפון ובמסנג'ר. פשוט הוקסמתי ממנו. פיתחתי אליו אובססיה. לא רציתי לתת לו לעזוב אותי, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שנהיה ביחד. לשמוע את הקול שלו עוד פעם..
הייתי מודעת לאופי שלו, לאופי האגואיסטי והמגעיל שלו, לזה שהוא לא שם זין על אף אחד, לזה שהוא פוגע בכולם בסופו של דבר.. אבל לא יכלתי להפנים את זה שזה יקרה גם לי בסוף.
לבסוף הגיע היום שהחלטנו להיפגש. הוא הזמין אותי לישון אצלו.
נסעתי עם שתי חברות שלי ופגשתי אותו, ועוד 2 ידידים. הוא היה מקסים (לפחות כך חשבתי בהתחלה) ופשוט הייתי על גג העולם.
עד שהלכנו לחדר אחר.
התחלנו להתנשק והוא הרשה לעצמו קצת יותר מדיי (בלשון המעטה), וכשלא רציתי - הוא נעלב.
כל כך לא רציתי להעליב אותו ולפגוע בו - מחשש שלא יהיה איתי יותר, אז פשוט עשיתי את מה שהוא רצה.
אחרי שאני והחברות שלי חזרנו הביתה, הרגשתי גועל מעצמי. מה עשיתי?? למה עשיתי את זה?
 אני וד' המשכנו לדבר כרגיל - שיחות מדהימות וארוכות, והתחלתי להאמין שאולי מה שעשיתי לא היה כל כך גרוע (לא, לא קיימתי יחסי מין אבל עשיתי המון דברים אחרים שילדות בנות 13 לא עושות), ואז אחרי שבועיים, יום אחרי יום ההולדת שלו הוא הזמין אותי לישון אצלו עוד פעם. והפעם - לבד.
היו לי כמה חששות והמוח שלי הדליק לי נורה אדומה - אבל הייתי מאוהבת. התעלמתי. מחקתי כל רגש שלילי למצב הזה והסכמתי. אפילו קניתי לו בושם ליום ההולדת.. טיפשה.
נסעתי אליו וראיתי אותו - והלב שלי קפץ עד השמיים מרוב אושר.
עד שהוא התחיל לגעת בי (כמו בפעם הקודמת) אבל הפעם הוא הרשה לעצמו הרבה יותר. עשיתי דברים שהשפילו אותי והרגשתי פשוט נורא. אבל המשכתי. חשבתי שזאת הדרך שלו לומר לי שהוא אוהב אותי..
נתתי לו את הבושם והוא היה המום.. או ששיחק את עצמו כזה?
בקיצור, קמתי בבוקר, חזרתי הביתה. עוד פעם עם תחושת גועל מעצמי. אפילו יותר גדולה מקודם. אבל חשבתי ' ד' איתי, הכל יהיה בסדר, הוא לא חושב שאני שרמוטה '.
יום אחרי הוא גמר את הקטע ביננו. הייתי הרוסה.
הוא אמר שהוא כבר לא מרגיש את מה שהוא הרגיש קודם ושהוא חושב שצריך להיפרד.
עד עכשיו אני שומעת מאנשים שהוא מספר עליי דברים לא יפים, ועכשיו יש לי שם בגללו. לפחות הוא גר בעיר אחרת..
לקחו לי 5 חודשים לשכוח מהבנאדם ועוד 5 כדי להפסיק להיגעל מעצמי.
הבן אדם הזה שינה אותי 180 מעלות, התבגרתי בתקופה שעוד הייתי צריכה להנות מהתמימות שלי.
כבר עברה שנה מאז ואני עדיין בוכה לפעמים בגלל מה שעשיתי ובגלל שלא הייתי חכמה מספיק כדי להבין מה הוא רצה.
הוא השאיר לי צלקת בלב לכל החיים.
אני מבקשת, מכולכן, תהיו חכמות יותר. אל תיסחפו אחרי הרגשות יותר מדיי
ל'. "

כמו שכתבתי לל' באימייל (רוז), אומר זאת גם עכשיו: להגיד שלא היית חכמה בגיל 13 ובעצם להאשים את עצמך בכך (בטיפשות)- זה לא בסדר. אין סיבה. ילדה בת 13 עושה המון דברים כדי להיות חלק, גם אם מדובר ביחסים בינו לבינה. הוא האשם היחיד. את היית חסרת ידע ואם רצון להרגיש חלק ממשהו. הוא פשוט ניצל את זה. זה לא עיניין של חוכמה, אלא עיניין של ניסיון.

וככה זה כמעט בכל גיל. בשביל להיות חלק, בין אם זה חלק מחברה או חלק ממערכת יחסים, עושים הרבה דברים שלא באמת רוצים. אין מה להאשים את עצמו אלא רק את האדם שניצל את הרצון שלנו להיות חלק ממשהו ולקח את זה למקום רע מאוד.

ל', תיהי חזקה. את לא לבד. יש המון חבר'ה שעברו מקרים דומים לשלך וחבר'ה שעדיין עוברים. זה מזעזע שיש את הניצול הזה, אבל תסתכלי על הצד החיובי (עד כמה שאפשר לקרוא לזה חיובי)- את לא לבד.

שלכם,

רוז ופייק

[email protected]